איפה הילד - זמן סוכר

כתב: Ori Anaby

ביקורת אלבום - איפה הילד - זמן סוכר

תאריך הוצאה – 23.2.1993

חברת תקליטים - הד ארצי

סיפור שמתחיל בטיול שנתי. נער בתיכון עולה לאוטובוס ופתאום שומע מהרדיו צלילים שתופסים לו את האוזן ואת המוח. מנגינת גיטרה רכה ומלטפת, ממכרת משהו. כעבור כמה שניות מגיע משפט: "אם גנבתי לך את החשק לצחוק או לבכות, אני באמת מצטער". משהו בצלילים שבוקעים מהרדיו גורם לעולם לעצור לפתע, או לפחות לדהות ברקע בזמן שבמוחו של הנער מחלחלת ההבנה שהוא שומע משהו טוב. ממש טוב! סיכוי טוב שהוא כבר שמע את השיר הזה בעבר. לא רק שיתברר שזה שיר פופולרי מאוד, אלא שהוא של להקה ששני האחים הגדולים של הנער העריצו כשהיו בעצמם בגיל התיכון. מאוחר יותר יתעורר בנער זיכרון ילדות של שיר אחר מתוך אותו אלבום מתנגן בבית כשהיה ילד קטן. מהר מאוד יהפוך השיר הזה לשיר האהוב עליו מתוך האלבום האהוב עליו של אחת מהלהקות האהובות עליו.

אז הנער הזה היה כמובן אני וכמו שאפשר להבין מהכותרת הלהקה היא "איפה הילד" והאלבום הוא "זמן סוכר". אלבום הבכורה של הלהקה יצא ב- 23 בפברואר 1993 וחוגג בימים אלו 30 שנים לצאתו. לכבוד המאורע, ביקשתי מדודו וליאור לכתוב סקירה אישית על האלבום ולשמחתי הם הסכימו. פרטי טריוויה מעניינים לא ממש יהיו פה, זה יותר הקטע שלהם. מה שכן יהיה פה זו הפרשנות האישית שלי לחוויה שהיא האלבום הזה. רוב הלהיטים של הלהקה נמצאים באלבום הזה וכמעט כל שיר בו מעיף לי את הסכך בכל שמיעה מחדש.

השיר הראשון באלבום הוא "אמריקה קרובה". האלבום הזה נפתח ברוקנרול לפנים, עם גיטרות בדיסטורשן וצעקת הרוקר של חמי רודנר לפני שנאמרה אפילו מילה אחת. ואם כבר הזכרנו את המילים, הן משהו בין ביקורת חברתית על התקופה שבה נכתב השיר לבין פלירטוט עם חזון פוסט-אפוקליפטי עתידי (דבר שעוד יחזור בצורה בולטת יותר בהמשך). הלהקה לא נרתעת מטקסט נוקב כבר בפתיחה וגם מרשה לעצמה להחביא בטקסט אזכורים למקורות שונים, מהתנ"ך ועד מתי כספי. כל הטקסט הזה עטוף בלחן שלא מפסיק לבעוט מתחילת השיר ועד סופו. "אמריקה קרובה" גם כאן וליתר דיוק סיאטל קרובה. בלחן של השיר ניכרת השפעה של להקות מסצנת הגראנג' שהייתה בשיאה באותה תקופה, בייחוד של "נירוונה".

אם כתבתי ש"מה שעובר עליי" הוא השיר האהוב עליי ביותר של הלהקה, השיר השני באלבום, "נפלת חזק", נמצא כנראה במקום השני. זה הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום והשיר המצליח ביותר של הלהקה. בואו נשים רגע בצד את כל המיתולוגיה סביב ירמי קפלן ודנה ברגר שמשויכת לשיר. זהו טקסט שכל מי שחווה אי פעם אהבה נכזבת או מערכת יחסים נטולת הדדיות יכול להתחבר אליו. האהבה בשיר הזה היא סם הרסני, כזה שיכול להפיל אותך ולחרב את חייך לגמרי. האישה בשיר הזה מוצגת כיצור כמעט דמוני, עם כוחות הרס שהקורבן האומלל שמאוהב בה לא יכול להתמודד מולם. גם לאחר ש"הכל אבוד" היא לא יודעת שובע וממשיכה להתעלל בקורבן שלה בכך שהיא מבקשת להישאר קרובה אליו. כמובן שהייצוג הזה לא מציאותי בעליל, אבל לפעמים אנשים מאוהבים מתקשים להבין נכון את המציאות, ממש כמו אנשים שסם השתלט להם על החיים. כמו ב"מה שעובר עליי" ובלא מעט שירים אחרים של הלהקה, גם כאן השיר נפתח בריף גיטרה מלטף ומהר מאוד מגיעה שורת הפתיחה שתופסת את האוזן וממגנטת את השומע. לטעמי, מעבר הגיטרה בין הפזמון לבית השני הוא אחד המוצלחים ביותר של אסף שריג. הלחן בשיר נע בין רכות בבתים לבין קשיחות בפזמון, כזו שמדגישה את עומק ה"נפילה".

אחרי שנפלנו חזק בשיר השני, בשיר השלישי אנחנו ממריאים גבוה לשמיים. בניגוד לשירים הקודמים שהוזכרו, השיר "השמיים הגבול" מתחיל קודם כל בשורה הראשונה ורק לאחריה נכנס ריף הגיטרה הממכר. אסף שריג הודה שהם גנבו את הריף הזה מ"לד זפלין", אבל סייג בכך שאמר שהם ("לד זפלין") בעצמם גנבים לא קטנים (מה שבתכלס די נכון...). המספר בשיר מנסה להתגבר על פרדה ממישהי ובוחר לעשות זאת בעיקר בעזרת אלכוהול ("אותי את לא אוהבת, רק אני והבקבוק בלי אף אחד"). מתוך ענני האלכוהול "פתאום נפתחת דלת לעולם אחר". המספר מבין את הסוד: "להיות לבד בעצם זה לא כל כך נורא". מהרגע שנגלה לו הסוד הזה, השמיים הם הגבול. גם המוזיקה בשיר ממריאה על גבי הריף הגנוב ולוקחת אותנו עד השמיים ומעבר להם.

אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים של אותו נער מהפסקה הראשונה קשור לשיר הרביעי באלבום: "מסיבת התה של עליזה". במשך שנים ישב לו בראש זיכרון של שיר שהתנגן בבית ודובר בו על עליזה ומסיבת תה, אבל רק כשהתבגר הוא גילה מה היה השיר הזה. את האלכוהול מהשיר הקודם מחליף כאן תה, אבל כזה שיש לו טעם מוזר וההשפעות שלו חזקות לא פחות מאלו של אלכוהול, אם לא יותר. הפסיכדליה בשיר ניכרת הן במילים והן בלחן. המילים מתארות חוויה סוריאליסטית שמתכתבת עם הספר המפורסם של לואיס קרול. הלחן מתכתב בעיקר עם "פיקסיז". למעט השיר האחרון באלבום, זהו השיר היחיד בו שחמי רודנר לא היה מעורב בכתיבת המילים שלו.

רוב השירים באלבום עוסקים במערכות יחסים או בביקורת חברתית. השיר החמישי באלבום, "איפה הרוח", הוא שיר שמדבר על משבר אישי יותר. המשבר הזה לא קשור למערכת יחסים (או לפחות לא רק למערכת יחסים). "היום שעבר הותיר תחושה חמוצה". למי מאיתנו לא היו ימים כאלה? החוויה בשיר היא של אדם שמתמודד עם משבר בחייו ומנסה למצוא את הכיוון הנכון, "הרוח". הוא מנסה להתנתק מהאנשים שבחוץ ובתוך שלוות הבית והמקלחת מהרהר במצבו הקיומי. הבעיה היא שגם בתוך הבית הוא לא מוצא שלווה לאורך זמן. "היום שעבר" רודף אחריו לתוך הבית. השיר מסתיים כאשר המשבר לא פתור והשאלות נותרות ללא מענה.

השיר השישי באלבום הוא גם שיר הנושא, "זמן סוכר". גם השיר הזה עוסק במערכות יחסים מסוכנות ונפיצות. הדובר בשיר מזהיר מישהי מפני אדם שהיא נכנסת לקשר איתו. הוא בטוח שהקשר יסתיים בהתרסקות והוא מודיע מראש שהוא לא יהיה שם כדי לאסוף את השברים ("מי יעזור לך אחרי שתיפלי? לא אלוהים, בטח שלא אני"). הקשר הזה אולי נראה מתוק בתחילתו, אך הסוף עלול להיות רע ומר ואפילו אלים. מבחינת הלחן, זהו אולי השיר ה"רוקיסטי" ביותר באלבום. אחרי פתיחת תופים מפוצצת הגיטרות בשיר לא מפסיקות לנסר לכל אורכו. הן גם מלוות את סיום השיר, "פייד אאוט" שהוא כמעט המנון: "הולכת, באה, זמן סוכר".

את מילות השיר השביעי באלבום, "העצב שלה", כתב חמי רודנר יחד עם איריס רצאבי. רצאבי היא גם זו שכתבה את המילים לשיר "מסיבת התה של עליזה". זה כנראה ההסבר לכך שזהו השיר היחיד באלבום שנכתב מנקודת מבטה של אישה, כאשר הזמרת טל גורדון מתארחת בו בקולות. שירים רבים באלבום עוסקים בשיברון לב מנקודת מבטו של גבר, אך בשיר הזה דווקא האישה היא שמתמודדת עם הנושא ודרך ההתמודדות שלה שונה לחלוטין. היא בוחרת לשמור בבטן את העצב שלה וכלפי חוץ לשדר שהכל בסדר: "כשדורכים על קוצים, היא אומרת, צריך לחייך". היכולת שלה להפגין איפוק ולא להתפרק מדגימה כמה עוצמה יש בה, עוצמה שהיא עצמה "לא מבינה". גם הלחן בשיר מתכתב עם המתח בין הקלילות שבחוץ לבין הכאב שבפנים. לאורך רוב השיר הלחן קליל ורק בפזמון הוא עובר להיות כבד יותר, כאשר מדברים על "העצב שלה".

והנה הגענו לשיר השמיני באלבום, זה שאיתו פתחנו את הסקירה: "מה שעובר עליי". אם היו עורכים רשימה של השירים שאפיינו את הרוק הישראלי בשנות התשעים המוקדמות (דור ה"רוקסן" מה שנקרא), השיר הזה ודאי היה אחד הבולטים ברשימה. בעיניי זהו שיר מופלא מהתו הראשון ועד האחרון. על גבי ריף הגיטרה הממכר יש טקסט שמספר לנו סיפור (נוסף) של התמודדות עם פרדה. הדובר בשיר מתאר את חייה של הבחורה שנפרדה ממנו והוא הופך להיות דמות שולית בהם. בעוד שהחיים שלה דווקא משתפרים בעקבות הפרדה, החיים שלו מתפרקים והוא מקווה בסתר שהיא תשים לב לכך. בסוף השיר הדובר כבר לא יכול להסתיר יותר את מצבו הגרוע ואת התקווה שלו שהיא תתעניין בו (או לפחות תתקשר). פרדה היא דבר קשה וכואב, אבל בנקודה הזאת אבקש שגם אם חוויתם פרדה תשקו את העציצים שלכם ואל תבעטו בחיות המחמד שלכם. העציצים והחיות לא אשמים בזה שנפרדתם. המעבר מלחן שקט בבתים ללחן רועש ובועט בפזמון וחזרה היה מקובל מאוד באותה תקופה (סיאטל כבר אמרנו) והשיר הזה מדגים זאת היטב. כל עוד מדברים עליה הלחן רגוע, אבל כאשר עוברים לדבר על מה שעובר עליו (שזה בעצם לב העניין) הלחן מתפרץ.

הופה... מה יש לנו כאן? מה זה ליין הבס הזה? האם סיאטל ממש הגיעה לתל-אביב או לגבעת ברנר? לא. זוהי הפתיחה האייקונית של השיר התשיעי באלבום, "אחד אלוהים". 30 שנים עברו מאז צאת האלבום ולמרבה הצער השיר הזה נשאר רלוונטי במידה רבה. הביקורת החברתית והתיאור של עתיד פוסט-אפוקליפטי שנחשפנו אליהם ב"אמריקה קרובה" תופסים פה את מרכז הבמה. הבית הראשון בשיר דווקא מתאר הווה. אף אחד לא יוצא "נקי" בטקסט המושחז והנוקב שכתב חמי רודנר. תמונת המצב שרודנר מצייר לנו בבית הראשון היא הכנה למה שקורה בבית השני. הוא מתאר לנו נקודת מוצא של עולם מלא ב"אנשים קטנים" חלשי אופי, כך שנבין איך קורה האסון שמתואר בבית השני. "פתאום המצב נהיה פטאלי" שר רודנר בתחילת הבית השני. האנשים מגלים נכונות גדולה לצאת למלחמה וסומכים על המנהיגים שלהם, אבל ברגע שהמלחמה פורצת הדברים מידרדרים מהר מאוד. תוצאות המלחמה מתוארות בסוף הבית השני אבל בעיקר בפזמון: "ועכשיו הם פתאום שואלים איך קרה שנפלו השמיים, מחפשים בערים שהיו אולי נשאר בהן, לשתות בהן, נשאר בהן מים". זהו תיאור של חורבן מוחלט והאנשים ששרדו נמצאים במצב של הלם. הם לא מבינים איך הם הגיעו למצב הזה, אבל רודנר "מתנדב" להסביר להם בשיר הזה ועושה זאת ללא רחמים. אפשר למצוא בטקסט של השיר הקבלה מסוימת לסיפור התנכ"י של נוח והמבול. גם בשיר הזה הלחן הוא שקט בבתים ורועש ובועט בפזמון. "אחד אלוהים" הוא נבואת אזהרה שאנשים לא ממש רצו להקשיב לה בזמנו ונראה שהם לא רוצים להקשיב לה גם היום... זה השיר הראשון שכתב חמי רודנר והוא היה שלם איתו, השיר הראשון שהלהקה הקליטה אי שם בשנת 1991 והראשון שיצא לאור, שנתיים לפני שהלהקה הוחתמה ב"הד ארצי". בזמן שהסקדים נפלו על ישראל חמי שר לו: "היתה מלחמה ביולוגית וכימית, משהו טוטאלי...". במובן מסוים זה גם היה השיר שהציל את הלהקה וגרם לאסף מרוז להאמין שיש להם משהו טוב ביד ולהישאר בהרכב. אולי בשל כך, השיר הזה זוכה לפתוח את ההופעות של הלהקה, מעין מחווה לשיר שפתח את הדלתות עבור "איפה הילד?".

גם השיר העשירי באלבום, "ציפור גן עדן", הוא שיר של ביקורת חברתית, אבל הפעם בניחוח פחות אפוקליפטי. בין השורות אפשר לקרוא כאן את הקיבוצניק שעבר לעיר הגדולה ורואה את הריקנות שמסתתרת מאחורי חיי הזוהר של המפורסמים. מדורי הרכילות בעיתונים מדווחים לאן יוצאים לשתות ולמי ראו מה, אבל חסר תוכן אמיתי. כל הסמים והשקרים מנסים להסתיר את העובדה ש"היפה מכולן" נעלמה ואף אחד לא באמת מתעניין איפה היא. לא ברור אם "היפה מכולן" היא אישה אמיתית או רעיון מופשט, כמו משמעות או אמת. מה שכן ברור הוא שגן העדן של העיר הגדולה זוהר פחות במציאות מאשר מה שכותבים עליו בעיתונים.

מה? עוד שיר פרדה? כן, אבל אחרון באלבום. השיר האחד עשר, "קראתי את מכתבך", הוא שיר שקט ויפה שהלחן הרך שלו מחפה על טקסט מורכב. המכתב בשיר הוא ככל הנראה מכתב פרדה, אבל הדובר בשיר לא באמת משלים עם הפרדה. "העבר הוא קורי עכביש שלא מניחים לי לקוות ולחלום" שר רודנר ומציג לנו תמונה של גבר שלא יכול להשתחרר מאהבתו לאישה מסוימת. הבעיה היא שהוא מסרב לשחרר גם אותה, אפילו שהיא מנסה להמשיך עם מישהו אחר. הוא עדיין מאמין שבסוף הם יהיו יחד לנצח.

בדומה ל"איפה הרוח", גם השיר השנים עשר באלבום, "יושב בכורסה", מדבר על משבר אישי. זהו שיר על אדם שקיומו ריקני והוא מבלה את רוב זמנו בכורסה מול הטלוויזיה. אני מודה שאין לי יותר מדי מה להגיד על השיר הזה. לא סתם כתבתי שרק כמעט כל השירים באלבום מעיפים לי את הסכך.

לכל דבר יש סוף והגענו לשיר השלושה עשר והאחרון באלבום: "כנפיים, אינך שומע". השיר הזה שונה מאוד משאר השירים באלבום, הן מבחינת המילים והן מבחינת הלחן. את המילים כתב יוסף שריג, אביו של הגיטריסט אסף שריג. יוסף שריג נהרג בזמן שירותו בחיל השריון ובנו אסף העניק למילים שכתב לחן נוגה ויפהפה. למעט "מסיבת התה של עליזה" (שגם אותו הלחין אסף שריג), זהו השיר היחיד באלבום שחמי רודנר לא היה מעורב בכתיבת המילים או הלחן שלו. קשה לי מאוד לכתוב פרשנות על המילים של השיר, אבל אולי אין צורך. הגיטרה של אסף שריג מככבת בשיר הזה כמעט לבדה ובעוד שהשיר הוא שקט ברובו לפעמים נפלטות ממנה "יללות" קורעות לב. הבחירה לסיים את האלבום עם השיר הזה היא מעניינת מאוד. באופן אישי, אני חושב שהעובדה שהאלבום מסתיים בשיר ששונה באופן מהותי משאר השירים בו דווקא מוסיפה לאלבום, כיוון שהיא מדגישה את שאר השירים בו וגם נותנת לו אקורד סיום ייחודי.

זהו. זה מה שהיה לי לכתוב על "זמן סוכר". 48 דקות ו- 31 שניות של יצירת מופת. אבן דרך ברוקנרול הישראלי ואחד מהאלבומים הבולטים ביותר שיצאו בארץ בשנות התשעים (והיו לא מעט כאלו). כאמור, האלבום הנהדר הזה חוגג בימים אלו 30 שנים לצאתו. אם יש לכם כרטיסים להופעה המיוחדת לכבוד המאורע – לכו ותהנו. אם אין לכם (כמוני), עדיין אפשר ליהנות מהאלבום הזה אם שומעים אותו בבית או אם, במקרה, עולים לאוטובוס בטיול שנתי ופתאום בוקעים מהרדיו צלילים מופלאים...

להאזנה: Spotify, Apple Music

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט