AC/DC - Highway To Hell

רק שלשום סיפרנו לכם את סיפורו של "הפניקס השחור", סיפורו של אלבום הקאמבק הגדול ביותר במוזיקה ושל להקה שאחרי ההתרסקות קמה מהאפר של עצמה וחזרה בגדול ובשחור עם יצירת המופת "Back In Black".

קִראו עליו כאן:

היום נחזור קצת בזמן לסיפורו של האלבום שיצא שנה קודם לכן, לעלייה המטאורית לתהילה ולהתרסקות שבא מיד לאחריה. אנחנו מזהירים: זה ארוך, אבל זה שווה...

אז "Highway To Hell", האלבום השישי של "AC/DC" באוסטרליה והחמישי שלה בתפוצה בינלאומית, חוגג היום יומהולדת ואנחנו, בהתרגשות עצומה וביראת כבוד, מגישים לכם סקירה על האלבום הכל-כך חשוב הזה.

נתחיל בכך שעד הוצאת האלבום עבדה הלהקה קשה מאוד כדי להשיג הכרה בינלאומית. הלהקה הייתה ידועה אומנם במדינת המוצא שלה, אוסטרליה, אך היה לה קשה להיכנס לתודעת הקהל באירופה ובמיוחד בארצות הברית.

רק בשביל לסבר את האוזן כמה קשה היה ללהקה להצליח באמריקה, נציין שהסניף של "Atlantic Records" בארצות הברית סירב לשחרר את אלבומה "Dirty Deeds Done Dirt Cheap" משנת 1976, שכן לא האמין ביכולתו להצליח במכירות.

בשנת 1977 הגיעו AC/DC לסיבוב הופעות באמריקה וללא עזרה מתחנות הרדיו החלו לבנות את הקהל שלהם, מלמטה למעלה, בהרבה עבודה קשה בדרכים ובהופעות. המאמצים הללו השתקפו היטב גם בנתוני המכירות ובשנת 1978 הסניף האמריקאי של "Atlantic Records" התחיל כבר להאמין שללהקה יש פוטנציאל להצליח בגדול בארצות הברית, כל זאת בתנאי שהם יעבדו עם מפיק שינגיש אותם לקהל הרחב ויטמיע בהם סאונד ידידותי יותר לרדיו.

עד אותה עת מי שהפיקו את כל אלבומי הלהקה היו האח George Young וחברו הטוב Harry Vanda, אך כדי לממש את חזונה החליטה "אטלנטיק" להצמיד ללהקה את המפיק הידוע Eddie Kramer, שעבד עם רבים וטובים כמו הנדריקס, לד זפלין וקיס. הלהקה התנגדה בתוקף למהלך, במיוחד אנגוס ומלקולם שהרגישו מחויבות כלפי אחיהם הגדול ג'ורג', אבל זה היה התנאי של "אטלנטיק" והלהקה החליטה לתת לזה צ'אנס. הם נפגשו עם קריימר במיאמי פלורידה וכבר מהפגישה הראשונה משהו לא עבד שם. השמועות מספרות שבמהלך אותה פגישה קריימר שאל את חברי הלהקה אם Bon Scott יכול בכלל לשיר. בסופו של דבר, מלקולם התקשר למנהל הלהקה, Michael Browning , ודרש ממנו לעשות כל שביכולתו כדי לסייע להם. הוא הסביר לבראונינג שאין שום כימיה והבנה בין קריימר ללהקה וסיפר לו שקריימר אפילו ניסה לשכנע אותם להקליט את השיר "'Gimme Some Loving" של "Spencer Davis Group".

בניסיון לצאת מהמצב המביך פנה בראונינג למפיק Robert John "Mutt" Lange וביקש ממנו להיכנס לתמונה. לאנג לא היה מפיק ידוע בזמנו. הוא עבד בעיקר עם הבומטאון ראטס אבל לימים, בעקבות ההצלחה שיזכה לה עם "AC/DC", הוא יהפוך למפיק-על שיעבוד עם גדולים וטובים ובין היתר יפיק את האלבומים "Pyromania" ו- "Hysteria" - אלבומי הפריצה של "Def Leppard", את האלבום "Foreigner - 4" ואלבומים של בריאן אדאמס ו- "Muse".

שלושה שבועות אל תוך סשן ההקלטות עם קריימר והלהקה לא כתבה אפילו שיר אחד. הם בקשו מקריימר יום חופש מתוך כוונה לגרום לו לא להגיע לסטודיו. באותו יום הם התגנבו לאולפן וללא ידיעתו של קריימר הקליטו שישה שירים. הם שלחו את השירים האלה בסתר למאט לאנג ובִּקשו ממנו שיסכים לעבוד איתם. לאנג היה מוכן כמובן וכבר בנקודת הזמן הזו נעשתה היסטוריה, שכן המפגש המטאורי הזה בינו לבין הלהקה עמד לחולל מהפכה בעולם המוזיקה.

האלבום "Highway To Hell" הוא האלבום הראשון שהלהקה הקליטה מחוץ לאוסטרליה. ההקלטות החלו בחודש מרץ 1979 ב- "Roundhouse Studios" בצפון לונדון ונמשכו כשלושה חודשים, בעיקר בגלל הפרפקציוניזם של לאנג. לאנג היה מפיק מאוד דקדקן שלא ויתר ללהקה ודִרבן אותה להגיע למצוינות. שירים בוצעו שוב ושוב והוקלטו פעם אחר פעם עד שלאנג היה שבע רצון מהתוצאה. הלהקה עבדה לפעמים 15 שעות רצופות במשך למעלה מחודשיים, דבר שהיא לא הייתה רגילה אליו שכן כל אלבומיה הקודמים הוקלטו תוך לא יותר משלושה שבועות. ללאנג הייתה שמיעה אבסולוטית. תוף סנייר לא מתוח, מיתר גיטרה שנמתח יתר על המידה או אפילו נשימה לא נכונה במהלך השירה זכו מיד לתיקון. דרך העבודה של לאנג לא הייתה קלה עבור הלהקה, אך הם למדו להעריך את לאנג ואת השאיפה שלו למצוינות.

הגדולה של לאנג הייתה בכך שהוא לא כפה את עצמו על הלהקה. הוא לא הכריח אותם לבצע דברים בדרך שלו אלא רק כיוון והדריך אותם כיצד לעשות דברים טוב יותר. לאנג גם לא ביקש מהלהקה לעשות דברים שהוא לא היה מסוגל לעשות בעצמו ובכך זכה להערכתם.

אחת מנקודות המפנה ביחס הלהקה כלפי לאנג הייתה בהקלטת השיר "If You Want Blood". בון סקוט הגיע עם המילים וניכר היה שהוא ממש נאבק עם השיר. לאנג אמר לסקוט שהוא חייב ללמוד לתזמן את הנשימה, אך Bon Scott לא קיבל זאת בהבנה וענה ללאנג שאם הוא חושב שהוא כל כך טוב אז שיעשה את זה בעצמו. ללא כל היסוס אחז לאנג במיקרופון ונתן ביצוע קולי מדהים, תוך שהוא משאיר את חברי הלהקה פעורי פה. מרגע זה ואילך למדה הלהקה להעריך את לאנג עוד יותר. לאנג לימד את Bon Scott כיצד לנשום במהלך השירה כדי שיהפוך לזמר טוב יותר מבחינה טכנית. יתרה מזאת, ברגע שהרגיש שהשירה של Bon Scott מספיק טובה הוא ליווה אותו בקולות רקע, דבר שהלהקה לא עשתה בעבר. זו הייתה תוספת קטנה אבל מדהימה לסאונד של הלהקה ומה שהכי חשוב - היא לא פגעה ב- DNA שלה ולכן התקבלה בברכה בין חברי "AC/DC".

אבל לאנג לא הסתפק רק בכך. הוא ביקש מ- Angus Young לשבת לידו במהלך נגינת הסולואים ובעצות קטנות וחכמות שיפץ והשחיז עוד יותר את הנגינה המאלפת שלו. לאנג גם מירק ושיפר את צליל הדאבל-גיטר המוכר כל כך של הלהקה, שִדרוג שבאלבום הבא שלהם, "Back in Black" (גם הוא בהפקתו של לאנג), יהפוך כבר למושלם.

התוצאה הייתה לא פחות ממושלמת. לאנג והלהקה הצליחו לייצר נוסחה שמצד אחד תשמור על החוצפה, החספוס והנועזות של "AC/DC" ומצד שני תהפוך את הצליל ליותר מעודן, ידידותי ונגיש להמונים.

האלבום נפתח עם שיר הנושא "Highway to Hell" ועם אחד מהריפים הגדולים בכל הזמנים. ההמנון הנצחי הזה רשום אמנם על שמם של Angus Young, Malcolm Young ו- Bon Scott, אבל את הריף האלמותי יצר Angus Young. על-פי הגרסה הרווחת, כותרת השיר הגיעה מהכינוי שהדביק אנגוס לסיבוב ההופעות בארצות הברית. השיר מדבר על החיים הקשים והמפרכים בדרכים ועל ההקרבה של חברי הלהקה במאבק לתהילה, המשולה לכביש מהיר לגיהנום. גרסה אחרת טוענת ש- "Highway To Hell" היה כינוי לדרך המהירה "Canning" באוסטרליה, אשר עוברת דרך ביתו של בון סקוט ב- Fremantle ומסתיימת בפאב הרוקנרול "Raffles", דרך שגבתה את חייהם של צעירים רבים ששתו לשוכרה באותו פאב ועלו אחר כך על הדרך המהירה "לגיהנום". זה השיר הראשון של ,AC/DC" אשר צעד במצעדים בארצות הברית והוא ללא ספק תרם רבות להצלחת האלבום כולו ולחדירה של הלהקה לתודעה בארצות הברית ובעולם כולו.

הרצועה השנייה, "Girls Got Rhythm", היא אחד השירים האחרונים שכתב Bon Scott לפני מותו. השיר הוא תמליל קלאסי שלו על תשוקה, בחורות, מסיבות וכו'. סקוט מתאר איך האישה שלו מספקת אותו והוא מצליח לעשות זאת בדרכו היפה והמיוחדת, מבלי לעורר עליו את ארגוני ההורים. בשיר הזה ניכרת ההשפעה של מאט לאנג, במיוחד בהרמוניות של הקולות השניים. קולות הרקע שבאים כתשובה "Girls Got Rhythm... Back Seat Rhythm" הם, כאמור, תוספת קטנה שלא הייתה קיימת באלבומים הקודמים, אשר פשוט משנה את הסאונד של הלהקה בגדול.

ברצועה השלישית, "Walk All Over You" , שיר העוסק בסקס, אנחנו מאטים קצת את הקצב, אבל אל תדאגו - זה רק כדי להכניס אתכם לאווירה. השיר מתחיל עם ריף מתוחכם ואיטי שהולך ומתחמם אט אט עד לנקודת הרתיחה בה כל הלהקה פורצת פנימה בהילוך גבוה, רק כדי לחזור שוב לריף האיטי במהלך הפזמון, אבל בין לבין הלהקה פותחת מבערים עם 100% רוקנרול לפנים. Bon Scott מוכיח כאן שוב מדוע הוא היה אחד הזמרים הגדולים ברוק, בעוד שאנגוס עושה את מה שהוא עושה הכי טוב - מוציא מהגיטרה צלילים שמשחקים לנו פינג פונג בקרביים.

השיר "Touch to Much" נוגן בתוכנית המוזיקה של ה- BBC "טופ אוף דה פופס" 12 ימים בלבד לפני מותו של בון סקוט. השיר הוקלט בעבר על ידי הלהקה עם מילים אחרות, אבל לא זכה להיכלל בשום אלבום. אפשר למצוא את הגרסה הראשונה של השיר עם המילים האלטרנטיביות בקופסה המצוינת ,Bonfire", אשר שוחררה בשנת 1997. אגב, השוואה בין שתי הגרסאות השונות מוכיחה כאלף עדים את גדולתו של מאט לאנג ואת השינוי האדיר שחוללה ההפקה שלו בלהקה. לפני ש- Axl Rose הצטרף ללהקה במהלך סיבוב ההופעות בשנת 2016 הוא הצהיר שזה השיר האהוב עליו בקטלוג של "AC/DC".

הקטע החותם את צידו הראשון של הוויניל, "Beating Around the Bush", נפתח בריף גיטרה שהוא מעין מחווה לפיטר גרין. ליין הגיטרה בפתיחת השיר נשמע ממש כמו ליין הגיטרה בשיר "Oh Well" של פליטווד מק. כאן המקום לציין שמרבית השירים באלבום עוסקים בנושאים תאווה, סקס ובילויים והשיר הספציפי הזה כולו נוטף סקס.

הצד השני של הוויניל נפתח עם "Shot Down in Flames", שיר על בחור שיוצא לבלות בלילה ומנסה את מזלו עם בחורות פעם אחר פעם, ללא הצלחה.

הרצועה הבאה, "Get It Hot", היא קטע רוקנרול קלאסי - שיר נוסף העוסק במסיבות, בילויים, אלכוהול, בקיצור נושאים "כבדי משקל" שבון סקוט נהג לכתוב עליהם. הגיטרות והבס בשיר הזה מכוונים נמוך יותר בחצי טון.

כותרת השיר "If You Want Blood" הגיעה משמו של אלבום ההופעה שקדם ל- "Highway To Hell" ושוחרר לפניו, בשנת 1978. הביטוי הגיע מתשובה לשאלה שנשאל בון סקוט בראיון עימו בשנת 1978. העיתונאי שאל אותו למה צריך הקהל לצפות מ- "AC/DC" ובון סקוט השיב: "If you want blood, you got it". מעניין שדווקא השיר הזה מופיע בחמישה פסקולים שונים של סרטים.

השיר "Love Hungry Man" הוא שיר נוסף בו הגיטרות והבס מכוונים נמוך יותר בחצי טון. אנגוס טען שזה השיר שהוא הכי פחות גאה בו באלבום ושהוא כנראה כתב אותו אחרי לילה של פיצה גרועה. דווקא שיר לא רע בכלל, עם עבודת בס מצוינת של Cliff Williams, אחלה סולו ויופי של קולות רקע באדיבות המפיק מאט לאנג.

השיר החותם את האלבום, "Night Prowler", הוא השיר שלישי באלבום שהגיטרות בו מכוונות נמוך יותר בחצי טון. השיר נפתח עם שתי נשימות מהירות של סקוט שמטרתן ככל הנראה להכניס את המאזין לאווירת פחד. שיר בלוז איטי וקלאסי אשר שמו נקשר עם הרוצח הסידרתי ריצ'ארד רמירז, שכונה Night Stalker והיה מעריץ של הלהקה ושל השיר הזה במיוחד. באחד ממעשי הרצח שלו רמירז לבש חולצה של "AC/DC" וכובע של הלהקה ואפילו השאיר את הכובע בזירה. בשנת 1985 נשפט רמירז על 15 מעשי רצח. השיר הביא פרסום שלילי ללהקה. שמרנים בארצות הברית קראו להחרים את השירים שלהם, אבל כמו שאתם יודעים זה לא ממש עזר.

האלבום "Highway To Hell" הביא ללהקה הצלחה מסחררת והכרה בינלאומית. זהו האלבום הראשון של הלהקה שהגיע למצעדי המכירות בארצות הברית והוא גם האלבום השני הכי נמכר של הלהקה, אחרי "Back in Black". האלבום זכה לביקורות מצוינות בצורה כמעט גורפת והוא נחשב לאחד מאלבומי ההארד רוק הגדולים שנעשו אי פעם. יתרה מכך, האלבום נמצא במקום ה- 200 והמכובד ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים (ללא קשר לז'אנר ספציפי).

עטיפת האלבום כוללת ציור של הלהקה ושל אנגוס עם בגדי בית הספר וקרניים של שטן. ארגונים דתיים לא אהבו את זה ולכן קיימת עטיפה אלטרנטיבית ו"כשרה" של האלבום, עם אנגוס ובלי הקרניים.

באופן מאוד טראגי, דווקא בשיא ההצלחה של הלהקה הלך הסולן האלמותי בון סקוט לעולמו, שבעה חודשים בלבד לאחר שחרורו של האלבום, בחודש פברואר 1980. סקוט הלך לישון שיכור ברכב מחוץ לבית של חבר, אחרי לילה של שכרות והוללות, ונחנק ככל הנראה בשנתו. חברי הלהקה חשבו שזה הסוף, אבל המשפחה של בון רצתה שהם ימשיכו הלאה כי זו הייתה מעין "צוואה" של בון סקוט.

ואכן, הלהקה אספה את עצמה מההריסות ומספר חודשים לאחר מכן "חזרה בשחור" עם אלבום אשר הוקדש כולו לבון סקוט. "Back in Black" מציין ללא ספק את אחד מהקאמבקים הגדולים בעולם המוזיקה והוא ללא ספק בין האלבומים הגדולים בכל הזמנים. זהו האלבום הנמכר ביותר של הלהקה ואחד מהאלבומים הנמכרים ביותר בתעשיית המוזיקה בכלל.

להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

עריכה לשונית: אורי ענבי/Ori Anabi