ב- 5 במאי, 1978 "AC/DC" הוציאו לאור את "Powerage", אלבום האולפן החמישי שלהם באוסטרליה והרביעי שלהם בהוצאה בינלאומית.
שנה לפני פריצת הדרך הענקית של "Highway To Hell" היה זה "Powerage" שהניח את הבסיס להצלחה הגדולה שעתידה לבוא. זה היה האלבום הראשון שהציג את Cliff Williams כנגן הבס של הלהקה, כאשר אחת הסיבות לבחירתו כמחליף של Mark Evans, הייתה היכולת שלו לשיר קולות רקע. התוספת החדשה הזו תכין את הלהקה לשינוי הווקאלי הגדול שיביא עמו המפיק Robert John "Mutt" Lange, במהלך ההקלטות לאלבום "Highway To Hell".
האזנה ל- "Powerage" תגרום לכם להרגיש את האנרגיה הגולמית ואת הרגש בכל תו ובכל אקורד לכל אורכו. האלבום הזה הוא יצירת מופת של רוקנ'רול, יצירת אמנות שממחישה את הגדולה של להקה שהמהות שלה מגיעה מהקהל והבמה.
החל מהרצועה הראשונה, "Rock 'n' Roll Damnation", ועד לתווי הסיום של "Up to My Neck in You", האלבום הזה הוא "רכבת הרים" בלתי פוסקת של רגש ונסיעה מלאת אדרנלין, אשר מציגה את הכוח הגולמי של "AC/DC" ואת האנרגיה הבלתי פוסקת שלה. הריפים כבדים, קטעי הסולו מחשמלים. שיתוף הפעולה של Angus Young ו- Malcolm Young הגיע לכאן לשלמות, אבל זה החיספוס של המילים שבאמת נועצות את זה הפעם.
השיר הפותח, "Rock 'n' Roll Damnation", נותן את הטון לאלבום, עם הפזמון הקליט שלו וריפי הגיטרה החודרים. השיר שנכתב על ידי Angus Young, Malcolm Young ו- Bon Scott, היה למעשה הרצועה האחרונה שהוקלטה במהלך הסשנים, לאחר שחברת התקליטים ביקשה מהלהקה לחזור לאולפן ולכתוב סינגל "ידידותי לרדיו". בניגוד לרוב השירים של הלהקה, "Rock 'n' Roll Damnation" כולל מחיאות ידיים ומראקה ואין לו סולו גיטרה.
משם, האלבום רק הולך ומשתפר, עם רצועות בולטות כמו "Gone Shootin'" "Sin City" ו-"What's Next to the Moon" שמספקים פאנץ' חזק, אחד אחרי השני.
השיר "Down Payment Blues" הוא סוג של בלדה שמתייחסת למאבקים של הלהקה בניסיון להצליח בתעשיית המוזיקה, בעוד ש- "Gimme a Bullet" מדבר על נקמה וחרטה. ואז יש את "Riff Raff", שלוכד בצורה מושלמת את הרוח המרדנית של הרוקנ'רול ואת התשוקה חסרת המעצורים שמניעה את כולנו.
אבל לא רק המילים הופכות את האלבום הזה לאחד הטובים של הלהקה. זו הדרך שבה כל כלי וכל קול מתאחדים בהרמוניה מושלמת, ויוצרים צליל שהוא גם חזק וגם מרגש מאוד.
אחד הדברים שהופכים את "Powerage" למיוחד כל-כך הוא האופן שבו הוא לוכד את המהות ואת העוצמה בהופעות החיות של "AC/DC". בהאזנה לאלבום, כמעט אפשר להרגיש את הזיעה נוטפת על פנינו כשהסולן Bon Scott מגיש כל שיר בעוצמה עזה שאי אפשר להתעלם ממנה.
כמובן, לא רק השירה של סקוט היא שהופכת את "Powerage" לכל-כך נהדר. עבודת הגיטרה של אנגוס ומלקולם מחשמלת לחלוטין, כאשר כל ריף וסולו מספקים פרץ אדרנלין אדיר. גם חטיבת הקצב של קליף וויליאמס ופיל ראד מוצקה ויציבה, ומספקת את הבסיס שדוחף את המוזיקה קדימה במומנטום בלתי פוסק.
בקיצור, למרות ש"Powerage" לא נחשב לאחת מיצירות המופת של הלהקה, זה עדיין האלבום שבו הכל התחיל להסתדר. האלבום שהכין את הלהקה לפריצת הדרך הענקית שלה. אלבום רוקנ'רול טהור שישאיר אתכם חסרי נשימה. עדות לכוחה של המוזיקה ולכישרון המדהים של "AC/DC".
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments