פתחנו את היום המטורף הזה עם האלבום "Dirt" של "Alice in Chains", ואך טבעי הוא שנסיים אותו בסגירת מעגל מטורפת עם אלבום האיחוד "Black Gives Way to Blue", אלבומה הרביעי של הלהקה שיצא בדיוק באותו היום ב-29 לספטמבר 2009, בהפרש של 17 שנה מהאלבום "Dirt".
הסיפור של האלבום הזה מתחיל למעשה עוד לפני מותו של Layne Staley, בשנת 2000, עת Jerry Cantrell הכיר את William DuVall בלוס אנג'לס דרך חבר משותף.
בין השניים נרקמה חברות, כאשר קנטרל מצטרף מדי פעם כאמן אורח בהופעות של להקתו של
דובאל "Comes with the Fall", ומנגד דובאל ולהקתו מחממים את קנטרל בהופעות הסולו שלו לקידום אלבומו "Degradation Trip" בשנים 2001 ו-2002. בחלק מן המקרים דובאל ולהקתו שימשו אף כלהקת הליווי של קנטרל, כאשר וויליאם שר את תפקידיו של ליין בשירים של "אליס אין צ'יינס".
בפברואר 2005 חזרו שלושת חברי אליס להופיע יחד בפעם הראשונה, לאחר כמעט 10 שנים. זה היה במהלך אירוע התרמה לנפגעי הצונאמי. השלושה המשיכו את המומנטום ויצאו לסיבוב הופעות עם זמרים אורחים רבים ומגוונים, על מנת לחגוג את האהבה שלהם למוסיקה, לכבד את זכרו של ליין סטאלי ולהיזכר בימים היפים שהיו.
בחודש מרץ שנת 2006 דובאל הצטרף ללהקה על הבמה לביצוע השיר "Rooster", הביצוע היה מושלם ומשם כבר קצרה הדרך לחברות רישמית בלהקה, כאשר אליס ממשיכה לסיבוב הופעות קצר באמריקה. הופעות האיחוד הללו נתנו ללהקה תיאבון לכתוב ולהקליט מוזיקה חדשה, אך בתחילה הם חשבו שזה לא יהיה ראוי לעשות זאת תחת השם של אליס, אבל עם הזמן ככל שהופיעו יחד ובילו יחד זה כבר הרגיש להם יותר נכון.
(Photo: Johnny Buzzerio)
בחודש אוקטובר 2008 נכנסה הלהקה לאולפן "Studio 606" של ה"פו פייטרס" בקליפורניה לשם הקלטת האלבום.
ללהקה לא היתה חברת תקליטים שתלווה אותה באותה תקופה, ולכן ג'רי ו-Sean Kinney מימנו את ההקלטות מכיסם הפרטי. במהלך ההקלטות ביקרה באולפן אימו של Layne Staley ונתנה ללהקה את ברכתה. אז כבר היה ברור לכל החברים שהפרוייקט הזה הולך לשאת את השם של "אליס אין צ'יינס" ולא כל שם אחר.
באופן מיסטי הקלטת האלבום הסתיימה ב-18 למרץ 2009, יום הולדתו של ג'רי שהוא גם יום הולדת בנו של וויליאם דובאל.
האלבום שוחרר בסופו של דבר ב-29 לפסטמבר 2009, בדיוק באותו היום בו שוחרר אלבום המופת "Dirt", שהינו אולי היצירה המדהימה ביותר עליה חתום סטאלי, ובכך יש לראות כמעין הומאז' של הלהקה לאחד הזמרים הגדולים של דורנו. גם את שיר הנושא של האלבום "Black Gives Way to Blue" כתב קנטרל כטריביוט לסטאלי ובו מנגן גם Elton John בפסנתר. לפני כתיבת השיר סיפר ג'רי כי חלה במחלה מסתורית של מגרנות ותשישות כשהרופאים לא מצליחים לגלות את המחלה, ג'רי מאמין שזו מחלה פסיכולוגית שנגרמה לו כתוצאה מהכאב הרב שחווה נוכח הפרידה מליין.
מהאלבום שוחררו ארבעה סינגלים.
הסינגל הראשון "A Looking in View" הכבד והאפל שמדבר על הקשיים לצאת ממצבי רוח קשים, שוחרר ב- 30 ליוני 2009, עוד בטרם יציאת האלבום. זו אחת הרצועות הכבדות באלבום, עם ריפי גיטרה מנסרים ושירה אינטנסיבית. השיר שנפרס על-פני יותר משבע דקות, הוא מסע איטי ומכוון אל נושאים של הרהור עצמי, ניכור וסערה פנימית. השכבות הצפופות של הגיטרות, הבס והתופים מעצימים את האווירה הכבדה של השיר, מה שהופך אותו לאחת החוויות האינטנסיביות באלבום.
כחודש לפני יציאת האלבום שוחרר הסינגל השני "Check My Brain" שמספר על המעבר של קנטרל מסיאטל ללוס אנג'לס בשנת 2003, מעבר שהיה קשה עבורו כיליד סיאטל שהתגורר שם את מרבית חייו. השיר הזה בולט עם הריף הסלאדג'/גראנג' שלו והלחן הקליט. עבודת הגיטרה של קנטרל חדה ומדויקת, עם ריף בלתי נשכח שהופך את השיר הזה לאחד משיאי האלבום.
אליס המחודשת הציגה גם את הצד האקוסטי שלה עם הסינגל השלישי "Your Decision" שמתייחס גם הוא לכאב שחווה ג'רי לאחר מותו של סטאלי, להתמודדות איתו ועל ההחלטה לא לשקוע בתוכו ולבחור בחיים. זו בלדה אקוסטית, עם שירה רכה של קנטרל שמלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית. שיר באווירה קודרת עם מילים כמו "Time to change has come and gone" שמעוררות עצב והשלמה. זה טראק שמציג את היכולת של הלהקה לאזן בין כבדות לרכות ופגיעות.
השיר "Lesson Learned" משלב ריפים חזקים עם פזמון קליט, ומביא צליל נגיש יותר בהשוואה לרצועות הכבדות יותר באלבום. המילים מתמקדות בצמיחה אישית ובשיעורים שמגיעים עם כאב וקושי. הלהקה מאזנת כאן בין עוצמה ומלודיה .הקליפ המדהים לסינגל הרביעי הזה הורכב מ- 6,000 תמונות סטילס, צפו בו כאן:
אבל האלבום הזה הוא בהחלט לא רק ארבעת הסינגלים ששוחררו מתוכו.
יש כאן את שיר הפתיחה עם הסאונד הפשוט מדהים "All Secrets Known", רצועה קודרת שנותנת את הטון הרגשי לאלבום אשר לדעתנו מהווה את אחד מהשירים הטובים של "אליס". הריפים המהפנטים והקצב האיטי יוצרים תחושה של פרידה מהעבר ואופטימיות זהירה לגבי העתיד. ההרמוניות הווקאליות של קנטרל ודובאל מספקות תחושה של המשכיות לאלבומים הקודמים שלהם. יש את "Last of My Kind" השיר היחיד באלבום בו William DuVall שר ללא ההרמוניות של קנטרל. דובאל כתב את המילים ואת הלחן של אחד השירים שנשענים על הצד הכבד והמתכתי יותר של "אליס אין צ'יינס". יש גם את הרצועה האקוסטית "When the Sun Rose Again" שמרגישה מדיטטיבית עם ההרמוניות הווקאליות המלטפות. העיבוד העדין מציג את הוורסטיליות של הלהקה, המשלבת כאן אלמנטים של פולק ורוק בצורה חלקה. יש כאן את "Acid Bubble" שמתכתב עם השורשים האפלים והגראנג'ים של הלהקה, מתפתח לאט, ובונה את המתח עם ריפי גיטרה מרושעים ולחן דיסוננטי. "Take Her Out" שמביא לאלבום סאונד יותר רוקיסטי, אך עדיין שומר על המלנכוליה הבסיסית שעוברת לכל אורך האלבום, וכמובן את "Private Hell" שקנטרל הכחיש שנכתב על ליין סטאלי.
עטיפת האלבום כוללת איור של לב המסמל את שיברון הלב של הלהקה על מותו של סטאלי. האלבום כולו גם מוקדש לזכרו כמופיע בעטיפה הפנימית.
האלבום הזה היה מועמד לשני פרסי גראמי וזכה בפרס אלבום השנה של המגזינים ריבולבר ומטאל סטורם, ובצדק. אבל יותר מכל, הוא הוכיח שלהרכב המחודש יש עוד הרבה מה לתת, וכי הוא בהחלט ראוי להמשיך לשאת את הלפיד של Layne Staley בגאון. נכון, זו כבר לא אותה "אליס", אבל היא בהחלט מכבדת את זכרונו של ליין, אשר ממשיך לחיות דרכה, והוכחה ניצחת לכך ראינו במו עיננו במהלך הופעות הלהקה בארץ ב-2019.
להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments