ב- 3 לנובמבר, 1992 "Bon Jovi" הוציאו את האלבום החמישי שלהם "Keep the Faith".
האלבום הזה מהווה רגע מרכזי ומהותי בקריירה של "Bon Jovi", אשר בראשית שנות ה-90 עמדה בפני צומת דרכים, שעה שעולם המוזיקה שהיא גדלה לתוכו השתנה לה מול העיניים. הוא הציג להקה שמוכנה להתפתח ולהסתגל במהלך אחת התקופות הסוערות ביותר של הרוק. אלבום שלא רק הוכיח שהלהקה עדיין רלוונטית אלא היווה קרש קפיצה אדיר להצלחות העתידיות שלה.
האלבום יצא ארבע שנים לאחר אלבום המופת "New Jersey" משנת 1988 (הפער הגדול ביותר של הלהקה עד כה). בתקופה זו Jon Bon Jovi כתב והוציא את אלבום הסולו "Blaze of Glory" בעוד שהגיטריסט Richie Sambora הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "Stranger in This Town". כשהלהקה חזרה לאולפן הנוף המוזיקלי היה כבר שונה לחלוטין מזה שהיה מוכר בעת יציאת האלבום הקודם, כך שלכולם היה ברור שהם אינם יכולים להיצמד לאותה הנוסחה וחייבים לאמץ צליל שיהיה שונה באופן מובהק משורשי הגלאם-רוק שלהם. ג'ון אפילו ציין באחד הראיונות איתו שהיה לו ברור שהם לא יכולים לכתוב מחדש שירים כמו "Livin' on a Prayer". הטרנספורמציה הזו הייתה תגובה מחושבת לעלייתו של הגראנג', אשר עיצב מחדש את הנוף המוזיקלי ושם דגש על סאונד מלוכלך ומופשט. בידיעה שלא רק שהגלאם רוק של שנות ה- 80 הפך לא רלוונטי, אלא במובן מסוים אפילו מאוס, "Bon Jovi" פיתחו לעצמם תדמית וסאונד חדשים בכדי להישאר רלוונטיים, ובכך יצרו את אחד האלבומים הבוגרים והמיוחדים ביותר שלהם.
לשם כך, התרחקה "Bon Jovi" מהמראה הנוצץ, מהשיער הארוך ומלבוש העור, שהגדיר אותם בשנות ה-80. במקום זאת, הם אימצו סגנון פשוט יותר שהתיישר עם האסתטיקה של התקופה - מעין קריצה להשפעה של הגראנג', אך מבלי לנטוש לחלוטין את שורשי הגלאם רוק שלהם. מבחינה מוזיקלית, האלבום שילב את הלחנים הקליטים הכל-כך מוכרים של הלהקה, אבל עם צליל רוק עשיר ובוגר יותר. יש באלבום רמזים לבלוז, להארד רוק, וגם קצת לשורשי הגלאם, עם הסתמכות כבדה יותר על הקלידים של David Bryan. השינוי הזה עבד היטב, ואפשר ל- "Bon Jovi" לגשר על הסאונד הקלאסי שלהם עם התאמות לתקופה הגועשת של המוזיקה, ובכך הן לשמור על המעריצים הוותיקים שלהם, והן לפנות לקהל חדש ורחב יותר.
כדי לסייע לעצמם להתפתח ולהשתנות הלהקה הביאה את המפיק בוב רוק, שבדיוק סיים לעבוד על ה- "Black Album" של "מטאליקה". וכך, הם יצרו באולפן שירים עם סגנון שונה ומילים יותר בוגרות ומופנמות, המשקפות גם את הרצון של הלהקה להתבגר וגם את הטון החדש של שנות התשעים, אותו ניתן לשמוע בין היתר בסאונד ובריף הכבד של "If I Was Your Mother", בליין הבאס של "Fear" ועוד.
לאלבום נכתבו לא פחות משלושים שירים, רובם היו שיתופי פעולה בין Jon Bon Jovi ל- Richie Sambora, עם כמה שירים שנכתבו בשיתוף David Bryan ו- Desmond Child. בסופו של דבר, 12 שירים נבחרו לאלבום המקורי, כאשר Jon Bon Jovi כתב חצי מהם לבדו. לפני שנכנס לאולפן, בילה Jon Bon Jovi את קיץ 1991 ברכיבה על האופנוע שלו דרך מקומות כמו אריזונה, וחווה את החיים בדרכים בעילום שם. החוויות הללו נתנו לו השראה לכתוב שירים כמו "Dry County" ו- "Bed of Roses.", שירים שהוא הודה שלא היה מסוגל לכתוב לפני חמש שנים.
האלבום היה עמוס בסינגלים מצליחים שקיבלו רוטציות של השמעות בתחנות הרדיו השונות וצפיות ב- MTV, ועזרו ל-"Keep the Faith" להגיע למכירות של פלטינה כפולה בארה"ב בלבד.
הסינגל הראשון ושיר הנושא "Keep the Faith" היווה הצהרת כוונות נועזת לסאונד ולמראה החדש של הלהקה. שיר שמאופיין בליין הבס המהפנט והגרובי שלו ובפזמון המדבק שלו, שנפל על מעריצי הלהקה הוותיקים בהפתעה גמורה. אבל ככל שאותם מעריצים העמיקו בהאזנות לשיר הם למדו לאהוב ולהעריך את הסגנון החדש שהוכיח ש- "Bon Jovi" היא עדיין להקה אדירה ורלוונטית שלא ניתן להתעלם מהשפעתה, גם אם המראה והסאונד שלה התפתח והשתנה.
הסינגל השני "Bed of Roses" הוא אחת הבלדות האהובות ביותר בקריירה של "Bon Jovi". השיר נכתב על-ידי ג'ון בחדר במלון בו שהה בלוס אנג'לס לאחר שביקש מהנהלת המלון להביא לו לחדר פסנתר ששימש לעריכת חתונות. הוא הדגים את הסאונד החדש והבוגר יותר של הלהקה, לאחר הצלחתה כלהקת גלאם מטאל בשנות השמונים, והציג את צמיחתו של ג'ון בון ג'ובי ככותב שירים.
הסינגל הבא "In These Arms" – ממשיך את המסורת של הלהקה לייצר שירים עם פזמונים קליטים להפליא, אך הפעם הוא מגיע עם עיבוד מורכב יותר ששיקף את הסאונד המתפתח שלהם. זה אחד הרגעים הכי אופטימיים באלבום, עם שילוב של מילים רומנטיות יחד עם אנרגיות של הימנוני איצטדיונים. הוא מאופיין במקצב הבס החזק שלו, כמו גם בשירה מלאת נשמה ומרגשת של ג'ון, במיוחד במשפט האיקוני "Baby I Want you.....".
הסינגל הרביעי "I'll Sleep When I'm Dead" מכניס אווירה מרוממת לאלבום ומשמש כסוג של המנון שמשדל את המאזין לחיות את החיים במלואם (בדומה ל- "It's My Life"). אופיו הקליל של השיר הוסיף איזון וגיוון לנושאים האפלים יותר של האלבום, והפך אותו לחביב המעריצים במהלך הופעות הלהקה.
הרצועה הפותחת את האלבום "I Believe" עם אינטרו הגיטרה המנסרת והסאונד והסגנון שמזכירים את בן עירם Bruce Springsteen, הינה הסינגל החמישי ואחת מהרצועות היותר מיוחדות וניסיוניות של האלבום. היא מסמנת את המעבר של "בון ג'ובי" לכיוון צליל בוגר יותר ומדגישה את האבולוציה של הלהקה הן בסאונד והן בסגנון כתיבת שירים.
כן, כן, תאמינו או לא, אבל גם "Dry County" האפי שאורכו כמעט 10 דקות שוחרר כסינגל, האחרון מהאלבום. מדובר ביהלום אמיתי ואולי השיר הטוב ביותר ש- Jon Bon Jovi כתב אי פעם. זהו אפוס אמיתי שבדומה ל- Bruce Springsteen מספר את סיפור הקשיים הכלכליים והמצוקה של מעמד הפועלים בארה"ב. השיר הוא מסע קסום ורחב ידיים שעובר דרך עבודת גיטרה המשובחת של Richie Sambora עם שינויים דינמיים ולחנים מורכבים, אשר הופכים אותו לאחד השירים השאפתניים ביותר של הלהקה עד כה.
האלבום "Keep the Faith" הציג את יכולת ההסתגלות של "Bon Jovi" בעשור שלא תמיד היה אדיב לאייקוני הרוק של שנות ה-80. במקום לנסות להתחרות ראש בראש ישירות בסגנון הגראנג', בחרו חברי הלהקה לחדד את הסגנון שלהם, לשכלל את הסאונד שלהם, לאמץ כתיבת שירים מתוחכמת יותר, לשנות את המראה החיצוני ולהציג תדמית בוגרת יותר. זה עבד להם ובגדול!!!
התוצאה הייתה תקליט מעולה, מעוצב היטב, ששמר אותם רלוונטיים ועורר הדים בקרב מעריצים ישנים וחדשים כאחד. "Keep the Faith" לא רק הוכיח את החוסן של "בון ג'ובי", אלא גם סלל את הדרך להמשך הצלחתם בעשורים שלאחר מכן.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments