ב- 7 ליולי, 1986 David Lee Roth הוציא לאור את "Eat 'Em and Smile", אלבומו המלא הראשון לאחר שעזב את "Van Halen".
הוצאת הסולו הראשונה של David Lee Roth שוחררה כשנה לפני האלבום נושא סיקורנו. מדובר במיני אלבום "Crazy from the Heat" אותו הוציא רות' ב-1985, בעודו עדיין חבר ב-"Van Halen". ה- EP המורכב מגרסאות כיסוי לשירי אולדיז בעלי סגנון שונה באופן מהותי מסגנונה של "Van Halen", הפך באופן מפתיע ללהיט, מה שנתן ככל הנראה לרות' את תחושת הביטחון שהוא יכול לעשות לבד.
לאחר שעזב את "Van Halen", החל רות' במלאכת הרכבת להקה מהשורה הראשונה, כדי לבסס את קריירת הסולו שלו. הוא גייס "Dream Team" מוזיקלי שכלל את וירטואוז הגיטרה Steve Vai, שנודע בכושרו הטכני ובסגנון הייחודי, הבסיסט Billy Sheehan, הידוע במהירות ובדיוק יוצאי הדופן שלו, והמתופף Gregg Bissonette שהרבגוניות והעוצמה שלו סיפקו בסיס איתן ללהקה. ההרכב הזה, שכונה "Eat 'Em and Smile Band", ריכז כמה מהמוזיקאים המוכשרים ביותר של אותה תקופה.
שם האלבום, "Eat 'Em and Smile", משקף את האישיות ואת הגישה הראוותנית של רות' למוזיקה ולחיים: תחושת ביטחון עצמי, חוצפה וגישה שובבה, כולם סימני ההיכר של הנוכחות הבימתית והפרסונה של רות'. ניתן לומר ששם האלבום משקף גם את הרוח והאווירה של מה שקורה בפנים, ומזמין את המאזינים ליהנות מהמוזיקה בגישה חסרת דאגות ושמחה. עם זאת, הדעה הרווחת היא ששם האלבום הוא גם סוג של "עקיצה" המופנית ללהקת האם שלו "Van Halen", אשר בתחילת אותה שנה הוציאה את "5150" האלבום הראשון של הלהקה עם Sammy Hagar. ואכן, גירסה זו הופכת יותר הגיונית כשמסתכלים על כותרת שם האלבום הבא של "ואן הלן" - "OU812" שמבוטא "Oh You Ate One Too".
כבר משיר הפתיחה, "Yankee Rose", אנחנו מקבלים את נגינת הגיטרה "המחשמלת" של Steve Vai ישר לפנים. הוירטואוזיות של Vai בולטת לכל אורך האלבום, ומביאה צליל וסגנון ייחודיים ודינמיים המשלימים את הסגנון הווקאלי האדיר של רות'. הכימיה בין רות' לסטיב וואי מורגשת כבר מהשניות הראשונות של השיר בסוג של דו-שיח זמר-גיטרה שמייצר משחק גומלין ייחודי אשר מניע את האלבום הזה קדימה.
חטיבת הקצב, בהשתתפות בילי שיהאן בבס וגרג ביסונט בתופים, מספקת בסיס איתן ואנרגטי ללהקה. נגינת הבס של שיהאן מורכבת בטירוף, הוא לוקח הת גיטרת הבס קדימה ככלי מוביל לכל דבר ומוסיף בכך הרבה עומק לשירים, בעוד שהתיפוף של Bissonette מדויק, מתוחכם ויציב. השילוב הזה מביא איתו צליל מהודק ומגובש ששומר על אנרגיה גבוהה מתחילתו ועד סופו של האלבום.
רצועות כמו "Goin' Crazy!", "Elephant Gun" ו-"Shyboy" (שבילי שיהאן הביא מהלהקה הקודמת שלו "Talas") הם המנוני רוק טהורים, מלאים בלחנים קליטים, אנרגיה מדבקת, וכריזמה נוטפת של רות'. ההגשה הווקאלית המשובבת והתיאטרלית שלו מחדירה תחושה של כיף וקלילות לכל שיר, מה שהופך את האלבום למאוד נעים להאזנה. אבל מה שבאמת מבריק באלבום הזה הוא הטכניקה המדהימה של Steve Vai ו- Billy Sheehan בגיטרה ובס בהתאמה. לכל אורכו של האלבום, השניים מסנכרנים ביניהם קטעי בס מסובכים עם סולואי גיטרה מובילה בדרך שלא נשמעה קודם לכן. גם Gregg Bissonette מוסיף את חלקו ל- "Dream Team" המוזיקלי, עם תיפוף מאוד טכני וייחודי, פשוט האזינו לתוספות של כלי ההקשה בשיר "Goin' Crazy!" ותבינו למה אנחנו מתכוונים.
עם זאת, לא כל האלבום כולל שירי רוק באוקטן גבוה. בדומה ל-EP שלו "Crazy from the Heat", רות' כלל באלבום שלוש גירסאות כיסוי: "That's Life", שהיה להיט מינורי בסוף 1986, "I'm Easy", והפולק-בלוז של John D. Loudermilk השיר "Tobacco Road". השירים האלה מביאים הומור וסגנון מוזיקלי שונה שמוסיפים לוורסטיליות של האלבום. השירים הללו מדגימים את היכולת של רות' לצאת מאזור הנוחות שלו ומז'אנר הרוק הכבד ולחקור סגנונות מוזיקליים אחרים, כל זאת תוך שמירה על ה- DNA הייחודי לו.
מעניין לציין שגם גרסה של השיר "Kids in Action" במקור של Kim Mitchell ("Max Webster") הוקלטה לאלבום, אך לא הגיעה למיקס הסופי. בילי שיהאן היה לזמן קצר חבר ב"מקס וובסטר", וניסה להביא את השיר הזה לאלבום.
איכות ההפקה של "Eat 'Em and Smile" מעולה, עם סאונד נקי, ברור ופאנצ'י שמדגיש את הכישרונות האישיים של כל אחד מחברי הלהקה. גם המיקס של האלבום מאזן את כלי הנגינה השונים ואת השירה בצורה מושלמת.
לסיכום, "Eat 'Em and Smile" לוכד את המהות של David Lee Roth ואת הפרסונה הפרועה שלו, הוא מספק תמהיל מאוזן של שירים שהם גם מרשימים מבחינה מוזיקלית וגם משעשעים להפליא.
להאזנה: Spotify, Apple Music
Comments