ב- 19 ליולי, 1993 "Deep Purple" הוציאה אל אלבומה ה- 14 "The Battle Rages On...".
זה היה האלבום האחרון של ההרכב הקלאסי MKII של הלהקה, אשר התאחד בשנית לאחר האיחוד הראשוני שלהם לאלבום "Perfect Strangers" משנת 1984. זהו גם האלבום האחרון של "Deep Purple" בו שותף הגיטריסט Ritchie Blackmore.
נראה ששם האלבום משקף היטב את המתח המתמשך בין חברי הלהקה, במיוחד בין הגיטריסט Ritchie Blackmore לזמר Ian Gillan.
תהליך יצירת האלבום היה רווי סכסוכים פנימיים ושינויים בהרכב. בתחילה, Joe Lynn Turner שהיה סולן הלהקה באלבום "Slaves and Masters" משנת 1992 היה מעורב בסשנים המוקדמים, אך פוטר, כאשר Mike DiMeo החליף אותו לזמן קצר, לאחר שהתבקש על ידי Ritchie Blackmore להצטרף ללהקה. עם זאת, לאחר שהקליט כמה דמואים, Jon Lord, Ian Paice ו- Roger Glover, יחד עם הנהלת הלהקה וחברת התקליטים, התעקשו על שובו של Ian Gillan ללהקה. גילאן הצטרף מחדש ל- "Deep Purple" בסוף שנת 1992, והחל לעבוד מחדש על חלק ניכר מהחומרים הקיימים שהיו מיועדים בתחילה ל- Turner ול-DiMeo. העיבוד המחודש הזה של החומר על-ידי Gillan עורר לכאורה את זעמו של Ritchie Blackmore, אשר האמין שהגרסאות המקוריות היו יותר מלודיות. כתוצאה מכך עזב Blackmore לאחר הופעה שנערכה ב-17 בנובמבר 1993 בהלסינקי, פינלנד.
אין ספק שזה לא אחד מאלבומי הטובים של "Deep Purple", להפך. אבל למרות המהומה שהתחוללה מאחורי הקלעים במהלך יצירתו, המתח בין חברי הלהקה הביא עוצמה ייחודית לחלק משירי האלבום. חוסר הרצון של בלקמור להתאחד עם גילאן היה ברור, אבל נראה שדווקא החיכוך הזה הניע אנרגיה יצירתית אותה ניתן לשמוע בחלק מהשירים.
שיר הכותרת "The Battle Rages On" מביא עמו פתיחה עוצמתית עם השפעה מזרחית, ממש כמו החומר המוקדם של "Rainbow". עבודת גיטרה יוצאת הדופן של בלקמור, וקולות הציווי של גילאן שצועק "Kill 'em all", נותנים את הטון להמשך האלבום עם התחלה חזקה.
אחריו מגיע "Lick It Up" שיר רוק כבד גרובי לפנים עם ריף גיטרה חזק ופזמון קליט. למרות שהוא לא מהטובים באלבום, השיר עומד בזכות עצמו עם עוד סולו גיטרה נהדר של Ritchie Blackmore ועם מלאכת תיפוף מדויקת של Ian Paice.
הרצועה השלישית "Anya" היא ללא ספק הטובה באלבום. הימנון "דיפ פרפלי" קלאסי, הכולל עבודת קלידים אלוהיות של Jon Lord וביצועים ללא דופי מכל החברים. האינטרו האקוסטי של בלקמור הוא קלאסי עדין ויפה, אך מה שמגיע בהמשך מתפוצץ לנו בפנים עם ריף "רוק כבד" גיטרה-קלידים קליט מאין כמוהו וסולו גיטרה חזק. מי שיש לו אוזן טובה בהחלט ישים לב שבלקמור מעתיק כאן מעצמו, כשאחד מהריפים של השיר דומה לזה מהשיר "Stranded" של "Rainbow", שנלקח מהאלבום "Bent Out Of Shape".
השיר הבא "Talk About Love" מזכיר את "Nobody's Fault But Mine" של "Led Zeppelin", במיוחד התיפוף של Ian Paice. הרצועה הזו היא שיר רוק מסורתי המושרש היטב בטריטוריה של פרוטו-פרוג, ומציג רוקנרול מוצק עם אווירה מוכרת.
השיר החמישי "Time to Kill" הוא שיר מיינסטרים עם פזמון קליט המכוון לרדיו. השיר הזה מזכיר את עידן הרוק הקלאסי, עם אווירה שמזכירה לנו שילוב של "Foreigner", "the Doobie Brothers" ו-"Lynyrd Skynyrd", עם לחן מסחרי וקליט.
השיר הבא "Ramshackle Man" הוא שיר רוקנ'רול ישן וטוב עם ריף שמזכיר את "Green Onion" של "Booker T. & The M.G." ואת "How Many More Times" של "Led Zeppelin", עם סולו גיטרה של בלקמור.
בהמשך מגיע "A Twist in the Tale" אחד מהנאמברים המהירים באלבום, עם קצב מדהים ותיפוף נפלא של Ian Paice. השיר משנה כיוון באמצע הדרך, ומציג אלמנטים פרוגרסיביים. שוב, גם בשיר הזה תבחינו שבלקמור מעתיק מעצמו, הפעם מתוך "Spotlight Kid", שנלקח מהאלבום "Difficult to Cure" של "Rainbow".
אנחנו מתקרבים לסוף עם "Nasty Piece of Work". בעוד שהגרוב והטמפו נשמעים כאן קצת מונוטונים, עבודת הקלידים וההרמוניות הווקאליות הופכות את השיר הזה לטראק קליט ומהנה. איכשהו השירה והוויב של Ian Gillan הזכירו לנו את ימיו עם "Black Sabbath" באלבום "Born Again".
אחד השירים הייחודיים באלבום הוא "Solitaire". רצועה בולטת עם מנגינה סוחפת וביצועים ברמה גבוה של כל אחד מחברי הלהקה. התיפוף של Ian Paice, וסולו הקלידים של Jon Lord בפרט, זורחים כאן מעל כולם בהאזנות חוזרות ונשנות.
סוגר את האלבום הוא "One Man's Meat" המטלטל והכבד, שאמנם אינו מוסיף משמעותית לאלבום, אך משלים את אוסף הרצועות.
לאחר יציאת האלבום וסיבוב ההופעות שבא לאחר מכן, עזב בלקמור את הלהקה, והגיטריסט האמריקאי Joe Satriani נכנס כמחליפו הזמני להמשך סיבוב ההופעות. כמה דמואים מהסשנים של "The Battle Rages On" הופיעו מאוחר יותר בהוצאות הסולו של Joe Lynn Turner תחת כותרות שונות.
האלבום "The Battle Rages On..." זכה אולי לביקורות מעורבות בתחילה, עם כמה מבקרים ומעריצים שהביעו אכזבה גדולה ממנו. עם זאת, עם הזמן הוא זכה להערכה בפרט לאור מקומו הייחודי בהיסטוריה של "Deep Purple". האלבום לוכד את האנרגיה הגולמית של יוצריו, וכתוצאה מכך הופך ליצירה שלמרות פגמיה, עומדת כעדות למורשת המתמשכת של הלהקה.
בעוד ש- "The Battle Rages On..." חסר את האיזון של יצירות המופת הקודמות של "Deep Purple", זהו פרק משמעותי ומתגמל בהיסטוריה הענפה שלהם. האלבום הזה מוכיח עד כמה הלהקה הזאת גדולה ושלמרוצ הסכסוכים הפנימיים והמריבות, הלהקה הזו מסוגלת לייצר חומרים טובים, שעומדים במבחן הזמן. למי שמוכן לתת צ'אנס לאנדרדוג, האלבום הזה מתגלה כתוספת ראויה לקטלוג "Deep Purple", בעודו משלב הארד רוק מסורתי עם נגיעות של פרוגרסיב.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments