ב- 12 לינואר, 1987 הוציאה "Deep Purple" את אלבומה ה- 12 "The House of Blue Light".
בעקבות הצלחת אלבום האיחוד שלהם "Perfect Strangers" משנת 1984, היה זה אך מתבקש שההרכב הקלאסי MKII של "Deep Purple" יחזור לאולפנים להקליט את אלבום ההמשך. ואכן, Ritchie Blackmore (גיטרה), Ian Gillan (שירה), Jon Lord (קלידים), Roger Glover (בס), ו- Ian Paice ( תופים) חזרו בשנת 1987 עם האלבום "The House of Blue Light", אלבום ששאף לכיוון צליל מעודכן של סוף שנות ה-80 והציג להקה שמתנסה בטכניקות הפקה חדשות, אך עדיין מנסה לשמור על הסגנון המיוחד שלה.
חברי "Deep Purple" נכנסו לאולפן להקלטת האלבום באמצע 1986 עם ציפיות גבוהות. עם זאת, המפגשים היו מתוחים במיוחד, כשההבדלים היצירתיים במיוחד בין בלקמור לגילאן החלו לצוץ מחדש. איאן גילאן אפילו השווה את תהליך ההקלטה של האלבום, לזה של "Who Do We Think We Are", בעוד שריצ'י בלקמור הודה שהוא ניגן ממש גרוע, עד כי כך שהיה צורך להקליט חלק גדול מהאלבום מחדש.
בהשוואה ל- "Perfect Strangers", האלבום "The House of Blue Light" מלוטש יותר ונוטה להפקה נקיה וידידותית יותר לרדיו. האלבום כולל שילוב של הארד רוק ובלוז עם סאונד אייטיז, כאשר הפעם הקלידים של לורד תופסים מקום בולט יותר.
שיר הפתיחה "Bad Attitude" מונע על-ידי ריף עוצמתי ובלתי נשכח וביצוע ווקאלי חזק של גילאן. עבודת הקלידים של לורד, החל מהאינטרו הדרמטי ובמהלך השיר כולו, פשוט מעולה, וללא ספק מעניקה לשיר את הערך המוסף הדרוש כדי להתעלות על שאר שירי האלבום.
מיד אחריו מגיע "The Unwritten Law" שבולט במקצב יוצא הדופן והאווירה האפלה שלו. קצב התופים המעין אפריקאי ושכבות הקלידים מעניקים לשיר תחושה אקספרימנטלית מובהקת, המציגה את הנכונות של חברי הלהקה להתפתח. "Call of the Wild" הוא אחד מהרצועות היותר נגישות באלבום, עם פזמון קליט במיוחד וגישה קלילה ומלודית יותר. זה אחד השירים היותר ידידותיים לרדיו מבין שירי האלבום, כך שאין זה פלא שהוא נבחר כסינגל המוביל מתוכו.
השיר הרביעי "Mad Dog" בהחלט מתכתב עם כותרתו. זה רוקר מהיר ואנרגטי עם סולואי גיטרה לוהטים של בלקמור שתופסים כאן את מרכז הבמה. השיר מזכיר לנו את החומרים היותר אגרסיביים של הלהקה. "Black & White" בא אחריו עם קצב מיד-טמפו וגרוב נהדר שמציג את השירה הבלוזית ונגינת המפוחית של גילאן. "Hard Lovin' Woman" הוא רוקר ישר לפנים שמרגיש לנו כמו קריצה לעידן "Machine Head" של הלהקה. "The Spanish Archer" הוא בהחלט אחת מהפנינים הנסתרות של האלבום. השיר כולל עיבוד מורכב יותר וביצוע ווקאלי נלהב של גילאן. עבודת הגיטרה של בלקמור כאן אקספרסיבית במיוחד. הרצועה האיטית והאטמוספרית "Strangeways" היא השיר היחיד של "Deep Purple" שאנו מכירים שמתחיל בא-קפלה. הקצב והוויב הזכירו לנו את "Hungry Daze" מ- "Perfect Strangers". הקטע הבלוזי "Mitzi Dupree" נכתב בהשראת מפגש אמיתי של גילאן עם אישה באותו השם. הרצועה הסוגרת "Dead or Alive" היא אחת הכבדות באלבום, עם קצב סוחף, שירה אגרסיבית וריף גיטרה שמזכיר את זה של ריצ'י בלקמור בימי "Rainbow". ללא ספק דרך עוצמתית לסיים את האלבום, ולהותיר את המאזין עם טעם של עוד.
עם יציאתו, זכה "The House of Blue Light" לביקורות מעורבות. היו ששיבחו את המוזיקליות ואת הנכונות של הלהקה להתנסות במחוזות חדשים, אך אחרים מתחו ביקורת על ההפקה החלקלקה והיעדר של קטעים בלתי נשכחים, בהשוואה לאלבום הקודם.
האלבום סימן את תחילת המריבות והמתחים המחודשים בין ריצ'י בלקמור ואיאן גילאן. אשר הלכו והסלימו לאחר יציאתו וסיבוב ההופעות שבא בעקבותיו והובילו לעזיבתו של גילאן את הלהקה בשנת 1989. לאלבומה הבא של הלהקה, "Slaves and Masters" משנת 1990, גייסה כבר "Deep Purple" את סולן "Rainbow" לשעבר, Joe Lynn Turner, ויצרה צליל מלודי יותר ומסחרי, בעל אוריינטציית AOR, אשר פילג את קהל המעריצים והמבקרים שלה, והוביל לחזרתו של גילאן בשנת 1992, לקראת הקלטת האלבום "The Battle Rages On...".
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
Comments