ב- 25 לאוקטובר 1993 שוחרר "Strange Highways", אלבום האולפן השישי של "Dio".
זה כנראה האלבום הכבד והאפל ביותר של "Dio", אשר סגנונו קרוב יותר ל- "Black Sabbath" מאשר לאלבומיו הראשונים של ההרכב. אלבום שרבים משוחרי המטאל ואפילו אוהדיו של דיו כנראה דלגו עליו. הוא שוחרר בתקופה בה המטאל קיבל נוקאאוט מהגראנג' והאלטרנטיב ובשלב בו הדינוזאורים של המטאל נחשבו ארכאיים ופחות רלוונטיים. אנחנו כאן כדי לספר לכם שמדובר באלבום טוב, שלו רק היה משוחרר בתקופה אחרת בקריירה של Ronnie James Dio, כנראה היה זוכה ליותר תשומת לב מאשר זו שקיבל בשעתו.
הסיפר של האלבום הזה מתחיל חודשים בודדים לאחר שחרורו של האלבום המצויין "Dehuminizer" של Black" Sabbath".
הרומן המחודש והקצר של Ronnie James Dio עם "Black Sabbath" עולה על שרטון בחודש נובמבר 1992, חמישה חודשים בלבד לאחר שהאלבום Dehuminizer הושק. Dio עוזב את הלהקה בטריקת דלת, לאחר שחבריו ביקשו לצאת לסיבוב משותף עם Ozzy Osbourne ולשמש כמופע החימום שלו. התכנון היה שבמהלך ההופעה אוזי יעלה לבמה וישיר יחד עם הלהקה 4 שירים, אך זה היה יותר מידי בשביל האגו של דיו, שפשוט נטש את סיבוב ההופעות בעוד באיבו.
בהמשך מתחילים דיו והמתופף Vinny Appice שעזב יחד איתו את "סאבאת'" להרכיב את ההרכב המחודש של הלהקה, לאחר שההרכב שליווה את האלבום "Lock Up the Wolves" משנת 1990 התפרק. Dio פונה לחברו משכבר הימים, הבסיסט Jimmy Bain, אך לבסוף העניינים ביניהם לא מסתדרים ו- Dio בוחר ב- Jeff Pilson הידוע בין היתר מחברותו בלהקת "Dokken". לעמדת האקס-מן שלו בוחר דיו בגיטריסט Tracy Grijalva הידוע בכינויו Tracy G, גיטריסט די אנונימי עד אותה עת. לטרייסי תהיה השפעה מהותית על הסאונד והסגנון של האלבום. זה ההרכב הראשון של דיו מאז האלבום הראשון שלא מונה 5 חברים ואשר אין בו קלידן, וגם בכך יש כדי להעיד על הבחירה לשינוי הסגנון. נכון, Jeff Pilson מקבל כאן קרדיט על נגינה בקלידים, אך מדובר ב"קישוטים" מינוריים שאין בהם ממש. אגב, פילסון אומנם לא קיבל קרדיט באלבום על שירה, אולם הוא מסייע לדיו בקולות רקע, כפי שעשה בלהקתו הקודמת "Dokken", זאת ניתן לראות בין היתר בשיר "Hollywood Black" מתוך האלבום, השיר השני בוידאו כאן:
אז כמו שציינו בתחילת הסיקור, האלבום הזה הוא כנראה הכבד והאפל ביותר מאלבומיו של Dio והוא מתחרה על הכתר אל מול האלבום הבא של הלהקה - "Angry Machines" עליו כתבנו.
מבחינת הסגנון מדובר בהמשך ישיר לסגנון שאפיין את האלבום "Dehuminizer" יותר מאשר המשכו של האלבום הקודם של הלהקה "Lock Up the Wolves". דיו ציין שהוא היה כועס ועצבני באותה תקופה וזה בהחלט מתבטא בתוצר הסופי. הריפים כבדים יותר, איטיים יותר, קודרים יותר, לעיתים אפילו "גראנג'ים". הסולואים בלוזיים יותר והנגינה של Tracy G מזכירה לפרקים את Tony Iommi. גם הבס האימתני של Jeff Pilson קרוב יותר לנגינה של Geezer Butler מאשר ל- Jimmy Bain שליווה את ארבעת האלבומים הראשונים של הלהקה. תקשיבו לו לדוגמא בשיר "Jesus, Mary & the Holy Ghost" ותבינו על מה אנחנו מדברים.
אבל יותר מכל, השינוי מתבטא בשירה של Dio. היא פחות מזכירה את הביצועים שלו באלבומים הראשונים של Dio. היא עצבנית, אגרסיבית, כועסת, מאיימת לעיתים מפחידה, ממש כפי שהיה באלבום "Dehuminizer" של Black" Sabbath".
אפילו הטקסטים קיבלו באלבום הזה טוויסט. דיו זונח כאן את עולמות הפנטזיה, הכשפים והדרקונים ועובר לדון בנושאים בוגרים ואישיים יותר.
האלבום נפתח עם "Jesus, Mary & the Holy Ghost" המחאתי עם יללת הגיטרה של Tracy G שמובילה אותנו לאחד מהריפים היותר מיוחדים ששמענו באלבומיו של Dio. והבס, איזה בס אדיר ועוצמתי יש בשיר הזה... וכמה יפה קטע המעבר המלודי באמצע השיר שעושה שימוש בתפילת הילדים לפני השינה: "Now I lay me down to sleep...." והסולו של טרייסי כאן מוכיח שהוא גיטריסט בכלל לא פראייר, הן מבחינת הצלילים שהוא מפיק מהגיטרה והן מבחינת הביצוע המבריק.
מיד אחריו מגיע "Firehead" שנפתח עם קרב הגיטרה-תופים של טרייסי וויני, עובר לריף איטי, גרובי וכבד, ואז פתאום משום מקום, מפתיע אותנו בדקה 2:18 עם הכפלה של הקצב אחרי הסולו המבריק של טרייסי, רק כדי לחזור לקצב הכבד המקורי חצי דקה לאחר מכן.
שיר הנושא "Strange Highways" נפתח עם פריטת הגיטרה המפורקת של טרייסי ועם שירה רכה ומלודית של דיו שמזכירה לנו את אלבומיו הראשונים, אך אל תטעו, זו היתה הבלחה קצרה שמייצרת קונטרסט מוחלט עם הסגנון ה"דומי" של האלבום, והעובדה הזאת מתפוצצת לנו בפרצוף עם הריף הקודר והאיטי והתיפוף הכבד והרועם שמגיע בדיוק דקה לתוך השיר, בעוד שבדקה 3:30 לשיר מגיע קטע המעבר היפיפה והמלודי שמתחבר לסולו המבריק של טרייסי.
הרצועה הרביעית "Hollywood Black" היא שיר שכתיבתו החלה עוד בסשנים של "Black" Sabbath" לאלבום "Dehuminizer". זה אולי השיר הכי קרוב במהלך הבתים והפזמון לאלבומיו הראשונים של דיו, מבחינת הלחן והשירה, מינוס קטע המעבר, הברייקים והשבירות.
חותם אך צידו הראשון של האלבום "Evilution" עם עבודת הבס המדהימה של פילסון והשירה המרושעת של דיו שמעבירה בנו צמרמורות.
צידו השני של הויניל נפתח עם "Pain" אחד השירים האהובים עלינו באלבום. דיו נשמע כאן פשוט כועס ואימתני, הריף כאן חותך ומנסר והתיפוף כבד ואכזרי.
האלבום ממשיך עם "One Foot in the Grave" שאומנם מעלה קצת את הקצב לעומת קודמו, אך לנו הוא הוריד קצת שכן לדעתנו הוא החלש באלבום.
מיד אחריו מגיעה הבלדה של האלבום בדמות "Give Her the Gun", שיר אפל על התעללות מינית שכולל הרבה ניגודים הן מבחינת הלחן והן מבחינת המילים שבחלקן לא תואמות בלדה. ושימו לב לזה, אנחנו חושבים שזו הפעם הראשונה ששמענו את המילה "I Love You" בשיר של דיו.
משם אנחנו עוברים ל- "Blood from a Stone" ולשרדינג המדהים של טרייסי ונגינת הבס המבריקה של פילסון.
לפני סיום מגיע "Here’s to You", השיר המהיר באלבום על גבול הספיד מטאל, ונראה לנו שדיו החליט לקראת סוף האלבום להשאיר את הכעס מאחור, ולצאת לחגוג איתנו בהרמת כוסית לפני שהוא מוריד עלינו גשם זלעפות עם קטע הסיום "Bring Down the Rain".
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments