ב- 29 לינואר 2002 שחררה "Dream Theater" את היצירה הכי שאפתנית שלה עד אותה עת - "Six Degrees of Inner Turbulence".
זה אלבומה השישי של הלהקה והספרה "6" שולטת בו בדומיננטיות רבה. החל משם האלבום "Six Degrees of Inner Turbulence", דרך ששת הקטעים שבו ועד לשש הדמויות שמעטרות את היצירה המרכזית, האלבום הזה הוא 6-6-6.
שמו של האלבום מבוסס על הרעיון הנקרא "six degrees of separation" ולפיו כל אדם ביקום נמצא במרחק של 6 מעגלים חברתיים לכל היותר מכל אדם אחר בעולם. כלומר, אפשר לקשר בין כל אדם לאדם אחר על-פני כדור הארץ דרך שרשרת של מקסימום 6 אנשים.
אמרנו יצירה שאפתנית? אז מדובר בדיסק כפול הכולל כ- 100 דקות של מוזיקה. הדיסק הראשון מבין השניים חולק לחמישה קטעים שאורכם המצטבר 54:18 ועוסקים בהתמודדויות שונות שאנו עוברים במהלך החיים: אלכוהוליזם, דת ואמונה, בידוד, קדושת החיים ומוות, בעוד שהדיסק השני כולל את יצירת הנושא האפית שמחולקת לשמונה קטעים הנפרשים על פני 42:02 דקות ועוסקת בשישה סיפורים, על 6 אנשים עם "שריטה נפשית" כזו או אחרת, אשר סובלים ממחלות נפש שונות.
אין ספק שהלהקה ניסתה להתעלות באלבום הזה על ההישג היצירתי המדהים של האלבום הקודם "Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory". זה היה אלבום קונספט מופתי שהביא את יכולות הכתיבה והביצוע של הלהקה לשיאים אומנותיים, אשר היה ברור לכולם שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לשחזר. בנסיבות אלה, רקחו חברי הלהקה במוחם הקדחתי את היצירה האימתנית נושא סיקורנו - האלבום הכפול היחידי עד אותה עת של הלהקה, אשר כלל ששה קטעים בלבד, אחד מהם יצירה המחולקת ל- 8 חלקים שאורכה למעלה מ- 42 דקות.
כחלק מהשרשרת המוזיקלית שהחלה הלהקה באלבום "Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory" ותימשך גם באלבומים הבאים, האלבום נפתח עם הרעש הסטאטי שסיים את הקטע "Finally Free" מהאלבום הקודם וצלצולי הפעמון המצמררים. זה פרוזדור הכניסה שלנו ליצירה בת 3 חלקים - "The Glass Prison". קטע קצבי, מהיר ועצבני שלא רק שהוא פותח את האלבום, אלא שהוא גם פותח את סאגת ה- "Twelve-Step Suite" של Mike Portnoy. סדרה בת חמישה חלקים המושפעת מההתמודדות של פורטנוי עם ההתמכרות שלו לאלכוהול. הסאגה תימשך בארבעת האלבומים הבאים של הלהקה, כאשר כל אלבום יכלול קטע אחד מתוך הסדרה המתארת את 12 שלבי הגמילה של אלכוהוליסטים, על-פי השיטה של Bill W המיושמת בקבוצת אלכוהוליסטים אנונימיים (AA). באופן זה, הקטע The "Glass Prison" מתייחס לשלושת השלבים הראשונים של השיטה, הקטע "This Dying Soul" מהאלבום Train of Thought מתאר את השלבים הרביעי והחמישי, השיר "The Root of All Evil" מהאלבום "Octavarium" מתייחס לחלקים שש ושבע של השיטה, הקטע "Repentance" מהאלבום "Systematic Chaos" מייצג את חלקים שמונה ותשע שלה, והשיר "The Shattered Fortress" מהאלבום "Black Clouds & Silver Linings" מסיים את הסאגה עם שלושת הקטעים האחרונים בסיפור.
פורטנוי החל לגעת בבעיית ההתמכרות שלו עוד בשיר "The Mirror" מהאלבום "Awake" ששוחרר בשנת 1994. ההתמכרות שלו לאלכוהול ולכימיקלים אחרים הלכה והתגברה עם השנים והיא הגיעה לשיאה במהלך העבודה על האלבום "Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory" ובסיבוב ההופעות שהגיע בעקבותיו. Mike Portnoy סיפר שהוא היה שותה מבוקר עד ערב. אפילו במהלך ההופעות עוזר הבמה שלו דאג להעביר לו אלכוהול לבקשתו. הוא טען שזה השפיע מאוד על יכולת הנגינה שלו, עד שהוא החליט שזהו זה. הוא היה חייב להתגבר על ההתמכרות. הוא נכנס לתוכנית הגמילה של AA והתחייב לכך, תוך שהוא מגיע למפגשים גם במהלך סיבובי ההופעות. טיפת האלכוהול האחרונה שהוא שתה היתה ב- 20 לאפריל 2000, ומיד אחרי שהצליח להתגבר על ההתמכרות הוא החליט שהוא הולך לכתוב על זה, ואכן "The Glass Prison" פותח את הסיפור עם טקסט אישי, מרגש ודרמטי שמתאר את המצוקה הנפשית של Mike Portnoy, את העובדה שהוא לא הצליח להתגבר על הבעיה לבדו ועל הזעקה שלו לעזרה.
את המילים לקטע השני "Blind Faith" כתב James LaBrie והן משתלבות היטב עם האווירה המיסטית שעוטפת את השיר בפתיחתו, כאשר המוזיקה משתנה ומתפתחת יחד עם סימני השאלה שמציב לאברי. שמו של השיר - "אמונה עיוורת" אומר לא מעט על התוכן. לאברי מעמיד על המוקד נושאים כבדים של "אמונה" ו"דת". זה השיר הארוך ביותר שלאברי כתב לו מילים עד אותה עת, משם הוא ימתח את זה עוד יותר עם השיר "Sacrificed Sons" מהאלבום "Octavarium".
את המילים לשיר "Misunderstood" כתב John Petrucci על דמותו של אדם שתמיד מרגיש שהסובבים אותו אינם מבינים אותו, אדם שחש מבודד ונטוש. פטרוצי' משתמש בסולו של שלו כאן בטכניקה מיוחדת. הסולו נכתב והוקלט על-ידו ואח כך הושתל לגירסה הסופית של השיר כשהוא מושמע לאחור. John Petrucci לימד את עצמו מאוחר יותר לנגן את הסולו כפי שהוא נשמע באלבום, בליווי אפקטים, מטורף לא? הריף המונוטוני פסיכדלי בסיום השיר עליו הלהקה מאלתרת, הזכיר לנו קצת את קינג קרימזון.
פטרוצ'י כתב גם את המילים לרצועה "The Great Debate". זו מיני יצירה דינמית ומורכבת שאורכה כ- 14 דקות ועוסקת בחקר תאי גזע, נושא שעלה לכותרות בזמנים הרלוונטיים. שמה המקורי של היצירה היה אמור להיות "Conflict at Ground Zero" אולם לאחר אסון ה- 11 בספטמבר וההתייחסות למקום בו היו ממוקמים מגדלי התאומים כ- "גראונד זירו", שמה של היצירה שונה.
חותם את הדיסק הראשון השיר "Disappear", סוג של בלאדה שלאברי כתב לה את המילים. השיר מתייחס לנושא המוות והוא אהיה אמור להיקרא "Move On".
הדיסק השני הינו כאמור קטע הנושא "Six Degrees of Inner Turbulence". יצירה אחת ארוכה המחולקת לשמונה חלקים ומתייחסת ל- 6 דמויות עם בעיות נפשיות שונות. John Petrucci ו- Mike Portnoy חלקו ביניהם את המילים כאשר כל אחד מהם כותב על 3 דמויות שונות. כשהלקה כתבה את היצירה הכוונה היתה לא לחרוג מ- 20 דקות בכדי לאפשר הוצאה של האלבום כדיסק אחד. עם זאת, במהלך הכתיבה הגיעו עוד ועוד רעיונות חדשים והיצירה הלכה ונמתחה מעל גבול ה- 40 דקות. למרות שאין כל קשר בין 6 הדמויות השונות שמלוות את היצירה, עדיין מדובר כאן בסוג של "אלבום קונספט" שממוקם בתוך מגה-אלבום. ליצירה יש מבנה ברור. פתיחה סימפונית - "Overture" הכוללת מוטיבים מוזיקליים שיחזרו במהלך היצירה, גוף היצירה שהינו משתנה ודינמי וכולל התייחסות לכל הדמויות, וסיום אפי הכולל את מכת הגונג ואקורד הסיום הארוך של האלבום (שמהדהד כמעט 2 דקות) בשיר "Losing Time/Grand Finale" משמש כאקורד הפתיחה של השיר "As I Am" שפותח את האלבום הבא: "Train of Thought".
האלבום "Six Degrees of Inner Turbulence" אינו משתווה אומנם למאסטרפיס שקדם לו, אבל הוא בהחלט אלבום שראוי להיכלל בין היצירות הגדולות של הלהקה. חסרונו של האלבום הוא דווקא באורכו, שכן קשה להאזין לו בצורה רציפה, ולכן גם היה קשה למאזינים ולמבקרים לעכל אותו. עם זאת, אם מתייחסים לשני חלקיו כשני אלבומים שונים ומאזינים להם בנפרד, ניתן להעריך את ההישג האדיר של הלהקה ביתר קלות.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments