ב- 15 ליולי, 1973 "Grand Funk Railroad" הוציאה את אלבום האולפן השביעי שלה "We're An American Band".
זהו אחד מהאלבומים הגדולים של "Grand Funk Railroad", אשר ללא ספק ממחיש את האבולוציה המוזיקלית שלהם. האלבום סימן נקודת מפנה עבור הלהקה, הן מבחינת הכיוון המוזיקלי והן מבחינת הביקורות.
השינוי בכיוון המוזיקלי ובסאונד הושג הודות לשלושה גורמים עיקריים. הגורם הראשון, היה צירופו של הקלידן Craig Frost שהשתתף באלבום הקודם "Phoenix" כנגן סשן בלבד וכעת הפך לחלק מהלהקה, אשר הפכה מפאוור טריו לרביעייה. קרייג ניגן באלבום הזה על אורגן האמונד, קלאוינט ועל מוג ובכך תרם לשינוי הסאונד הכללי של הלהקה מהצליל הגולמי של גיטרה-בס-תופים לצליל מלא ועשיר יותר. הגורם שני, היה הגידול בכמות השירים בהם המתופף Don Brewer לקחת את ההובלה בשירה. הוא שר מחצית משירי האלבום, כולל שני הסינגלים שיצאו מהאלבום - שיר הנושא "We're An American Band" שיצא ב-2 ביולי, 1973 ו- "Walk Like a Man", שיצא ב-29 באוקטובר 1973. הגורם השלישי, הינו המפיק והמולטי אינסטרומנטליסט Todd Rundgren. טוד היה ידוע במגוון הסגנונות המוזיקלים בהם התנסה, הן כאומן סולו והן כחבר בלהקות "Nazz" ואחר כך "Utopia". הוא נודע בזכות המוזיקה המתוחכמת והלא שגרתית שלו, כך שהתוספת שלו כמפיק (האלבום הקודם הופק על ידי הלהקה עצמה) סייעה ל- "Grand Funk Railroad" לאמץ צליל מהודק ומלוטש יותר, ולייצר אוסף של שירים קלאסיים ברוח הרוק של שנות ה-70.
האלבום נפתח עם שיר הנושא "We're An American Band", שמגלם בתוכו את הסגנון הכל-כך ייחודי של "Grand Funk Railroad". הריף הקטלני והבס הרועם מושכים מיד את תשומת הלב של המאזין, בעוד שהשירה המדהימה של Don Brewer משדרת עוצמה וקסם. סולו הגיטרה של Mark Farner, פעמון הפרה האיקוני של Don Brewer ונגינת האורגן הפסיכדלית-פופית מבססים את האנרגיה והעוצמה של השיר, מוסיפים לאופיו הקליט והמדבק ומגבשים את מעמדו כהמנון רוק לכל דבר.
מיד לאחר מכן מגיע "Stop Lookin' Back" ומצית מחדש את האנרגיה של האלבום עם הריפים הקליטים והגרובים שלו. יכולות הג'אם ההדוקות של הלהקה מוצגות כאן במלואן, וממחישות את יכולתה לשמור על מבנה שיר מגובש תוך מתן במה לאילתור. אורגן האמונד המקפץ ומשפטי הגיטרה הקצרים, מעצימים את החוויה עם סולואים ראש בראש.
מיד אחר כך אנחנו מתוודעים ל- "Creepin'" שמאט קצת את העניינים עם האווירה הבלוזית שלו, שוב אורגן ההאמונד תופס את מרכז הבמה ומוסיף לאווירה הגרובית והמסתורית של השיר. זוהי הרצועה הראשונה באלבום בה Mark Farner לוקח את השירה המובילה עם קול וסגנון מלא נשמה. סולו הגיטרה שלו לא פחות ממרשים, והג'מינג בסוף השיר מוסיף נופך של רוק פסיכדלי.
השיר "Black Licorice" מסיים את הצד הראשון של הויניל עם ריף הבס המדבק שלו וקצב גיטרה Fאנקי. ברואר לוקח שוב את השירה המובילה ומגיע לצלילים גבוהים שאיכשהו מתחברים לרמיזות המיניות של המילים, במיוחד בפזמון. התיפוף האכזרי של Brewer, מניע את השיר קדימה בעוצמה, סולו הגיטרה של Farner נהדר בעוד שסולו האורגן האינטנסיבי של Craig Frost מצליח להזכיר לנו לפרקים את הרגעים הגדולים של Jon Lord.
הצד השני של הויניל נפתח עם "The Railroad" אותו שר Mark Farner. שילוב קסום של לחן בלוזי, אורגן פסיכדלי, שירה מלאת נשמה ועבודת גיטרה מהפנטת. המעבר מהאינטרו הרועש לנגינת הגיטרה השקטה מוסיפה דינמיות מעניינת לשיר. הג'אם סשן הקצר במהלך קטע המעבר מציג את הכישורים הקולקטיביים של הלהקה, עם עבודת הגיטרה המפוארת של Mark Farner, התיפוף השבטי של Don Brewer, ושטיח ההאמונד של Craig Frost.
הקטע "Ain't Got Nobody" שומר על גרוב יציב, אם כי הוא עשוי להישמע די סטנדרטי בהשוואה לכמה מהרצועות הבולטות של האלבום. ההרמוניות הווקאליות בהובלת Don Brewer מוסיפות שכבה של מתיקות לאווירה הג'אזית של השיר, בעוד שסולו הגיטרה של Mark Farner מניע את השיר לכיוון כבד יותר.
השיר "Walk Like a Man" מחזיר את הקליטות המדבקת, עם הפזמון הסוחף ונגינת הפסנתר החשמלי הבולטת שלו. השירה של ברואר משתלבת עם משפטי הגיטרה הגואים, ושניהם יחד יוצרים המנון רוק בלתי נשכח. קטע המעבר מציג סולואי גיטרה בלוז-רוק מרשימים, שמעלים עוד יותר את האנרגיה והעוצמה של השיר.
האלבום מסתיים עם "Loneliest Rider", שלמרות שכנראה לא ימשיך להדהד לחלק מהמאזינים כאחד מהימנוני האלבום, אבל הוא עדיין מחזיק את עצמו כקטע סיום מצוין לאלבום אדיר. נגינת הקלאוינט של Craig Frost מחדירה גרוב שמשתלב היטב עם סאונד הגיטרה עם אפקט הריברב הכבד ועם טכניקות ההפקה הנהדרות של Todd Rundgren, שמעניקות לשיר אלמנטים Fאנקיים-פסיכדליים.
חמישה עשורים לאחר יציאתו, ניתן כבר לומר בוודאות כי האלבום "We're An American Band" עומד במבחן הזמן כעדות לכישרון היצירה, עוצמת הביצוע וחדוות הרוקנ'רול של "Grand Funk Railroad". סגנון השירים המגוון של האלבום, החל מהמסתורי והאטמוספרי ועד למדבק והגרובי, מציגים את ההתפתחות, את החדשנות ואת היכולת של הלהקה לרתק את המאזינים שלה. עם לחנים בלתי נשכחים, קטעי ג'אם אינסטרומנטליים מרשימים ותחושת גרוב שאי אפשר להישאר אדיש אליה, האלבום הזה מגבש את מקומה של "Grand Funk Railroad" בהיסטוריה של מוזיקת הרוק הבלתי מתנצלת של שנות ה-70.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments