ב- 13 לאוגוסט 2010 שוחרר בגרמניה, אוסטריה ופינלנד (ומספר ימים לאחר מכן בשאר העולם) האלבום "The Final Frontier", אלבומה ה- 15 של "Iron Maiden".
כל הסימנים המקדימים הראו שזה הולך להיות אלבומה האחרון של הלהקה. שם האלבום שמתכתב עם סדרת סרטי "Star Trek" והעיד על "הגבול האחרון" שנותר ללהקה הוותיקה לחצות לפני שהיא תולה את הגיטרות, העובדה שזה היה האלבום הארוך ביותר של הלהקה עד אותה עת עם למעלה מ- 76 דקות של מוזיקה, החזון של Steve Harris אשר לפני יציאת האלבום טען שראה לנגד עיניו את הלהקה מוציאה 15 אלבומים לפני שהיא מתפרקת ואפילו קטע הפתיחה של האלבום “Satelite 15…” שכלל את המספר 15 אותו חזה האריס.
אין ספק שהלהקה ניסתה לעשות באלבום הזה משהו, אחר ושונה. החל מהעטיפה המוזרה שהציגה את Eddie בחלל ועד לפתיחה הדרמטית “Satelite 15…” שכללה צלילי מכונת תופים ובסים מתוכנתים ולא נשמעה כמו שום דבר אחר שהלהקה עשתה ב- 30 השנים האחרונות. אך יחד עם זאת, נראה כי לעולם לא ניתן להפריד בין "הבתולה" ל- "ברזל" שכן ה- DNA הכל-כך ייחודי של הלהקה עדיין זועק מכל שיר באלבום הזה ואת זה אנחנו מגלים ארבע דקות וקצת מפתיחת האלבום, מיד בסיום קטע הפתיחה שמתחבר לשיר הנושא "The Final Frontier". קטע "מיידני" קלאסי במקצב מיד-פייס וריף סוחף, עם חזרה רפטטיבית על כותרת שם השיר שתשאיר אתכם מזמזמים כל הדרך בחלל האינסופי עד ל"גבול האחרון". פתיחה מצוינת לאלבום, אבל היופי האמיתי מגיע בהמשך...
הקטע השני "El Dorado" מרגיש לנו כמו שיר שהולך מהסוף להתחלה. מכת הסנייר שנותנת את האות להשתוללות של יתר הכלים באופן השמור בדרך כלל לסיום הופעות, כאשר רק חצי דקה לתוך השיר אנחנו עדים לבס הדוהר של האריס שלמעשה פותח אותו. זה הסינגל היחידי ששוחרר מהאלבום וגם זה שזיכה את הלהקה בגראמי הראשון שלה. למרות שמדובר בשיר מצויין, קצת עצוב שהגראמי הגיע 36 שנה אחרי שהלהקה הוקמה, כאשר בדרך הגיע לה לזכות בתואר על שירים הרבה יותר טובים. אפילו סטיב האריס התייחס למאורע בציינו כי לדעתו השיר היה פחות ראוי משירים אחרים של מיידן שהיו מועמדים לפרס. כותרת השיר מתייחסת לאל דוראדו - "עיר הזהב האבודה" האגדית הממוקמת כביכול בהרי האנדים. Bruce Dickinson הסביר למגזין Kerrang! את משמעות השיר וציין שהמילים הציניות מתייחסות למפולת הכלכלית של שנת 2008 ולעובדה ששרלטנים הצליחו למכור להמונים את המיתוס שהרחובות מרוצפים בזהב ואנשים קנו את זה. מעניין לציין שכל שלושת הגיטריסטים חולקים בשיר הזה סולו, החל מדקה 3:42, Adrian ראשון ולאחריו Dave Murray ו- Janick Gers.
מיד אחריו מגיע "Mother of Mercy" ונראה שהאלבום הזה רק הולך ומשתפר משיר לשיר. הוא מתחיל עם אווירת פולק א-לה ג'תרו טול וגם קצת מתכתב עם קריירת הסולו של Bruce Dickinson, למרות שהוא לא היה שותף לכתיבתו. המלודיה המצויינת בשירה של דיקנסון היא בין הטובות באלבום ולעיתים הזכירה לנו אפילו את הווייב של "Stranger In a Strange Land".
ואז מגיעה הסמי-בלדה "Coming Home" שפשוט ממיסה אותנו וגם הפעם קשה לנו שלא להשוות את מה שאוזננו שומעות לבלדות מקריירת הסולו של Dickinson, אשר הפעם היה שותף לכתיבת השיר יחד עם Steve Harris ו- Adrian Smith. זה שיר הלל קסום לבריטניה ולערגה של דיקנסון לחזור הביתה ל- "Albion" שהינה שם נרדף לבריטניה. דיקנסון מתאר את תחושותיו ברגעי החזרה הבית, מתוך הקוקפיט של המטוס אותו הוא מטיס:
"Coming home when I see the runway lights
In the misty dawn the night is fading fast"
וכמה יפה לדמיין את רגעי הנחיתה של המטוס לצלילי הסולו שמתחיל ב- 3:35 ומחולק לשני חלקים.
(Photo: EMI)
אנחנו מעלים הילוך עם "The Alchemist", שיר במקצב מהיר במיוחד ופתאום אנחנו קולטים שאנחנו כמעט במחציתו של האלבום וזה השיר המהיר היחיד בו נתקלנו. כתיבה משותפת של Dickinson, Harris ו- Janick Gers שמאוד הזכיר לנו בווייב שלו את "Be Quick or Be Dead" - עוד שיר מהיר שנכתב בשיתוף פעולה של Gers ו- Dickinson. לא נעלם מעיננו הדימיון הרב, הן במקצב והן במלודיה, לשיר "Spotlite Kid" של "Rainbow".
השיר הבא "Isle of Avalon" הוא אחד משלוש היצירות האפיות באלבום שחוצות את קו 9 הדקות. קטע מאוד דינמי עם שינויי מקצבים, סולואים וקטעים אינסטרומנטאלי המתכתבים עם פרוג-מטאל.
אנחנו עוברים דרך "Starblind" עם ליריקה ביקורתית של דיקינסון, שיוצאת נגד כל הרעות החולות של הדת. הוא לא חוסך במילים, ואפילו נראה שהוא עוקץ בחוכמהאת אלו המבטיחים למתאבדי הג'יהאד 72 בתולות:
"Virgins in the teeth of God
Are meat and drink to feed the damned"
הקטע הבא "The Talisman" מפגיש אותנו עם רגע די נדיר ברפרטואר של "מיידן", שתי גיטרות אקוסטיות שפותחות את השיר באווירה פולקית לחלוטין עם שירה של דיקנסון בשפה גבוה השמורה למחזות מימי הביניים. ואז... ב- 2:22 לשיר אנחנו מקבלים את הפיצוץ "המיידני" הכל-כך מוכר עם בס הגאלופ הדוהר של Harris שדוחף את כל הלהקה קדימה עם קטע אפי בסגנון "Rime Of The Ancient Mariner" שגם המילים שלו משתלבות היטב עם השיר המוזכר ומספרות על קבוצת אנשים העוקרת ממקום מושבה בשיט ארוך אל עבר הארץ המובטחת.
אנחנו מתקרבים לסיום עם "The Man Who Would Be King" - עוד קטע אפי עם פתיחה שקטה בסגנון "The Clansman", אשר הולך, מתפתח ונדחף קדימה עם עבודת גיטרות מדהימה של השלישייה.
שיר הסיום של האלבום "When the Wild Wind Blows" הוא ללא ספק אחד היפים בו. הקטע החוצה את קו 11 הדקות נכתב על-ידי Steve Harris לבדו והוא מושפע מסרט האנימציה באותו השם, משנת 1986 המספר על זוג קשישים שחששו ממלחמה גרעינית ובנו מתחת לביתם בונקר תת קרקעי בו הם בסוף גם התאבדו כי חשבו שסוף העולם הגיע. הסרט גם לווה בפסקול לא רע שאת חלקו כתב רוג'ר ווטרס ומשתתפים בו גם ג'נסיס ודייויד בואי. בסיום הקלטת השיר המתופף Nicko McBrain פנה להאריס ואמר לו שהוא חושב שזה השיר הכי טוב שהוא כתב אי פעם לצד "Hallowed Be Thy Name".
אם כבר מזכירים את האריס, אז כדאי לציין שזה האלבום הרביעי ברפרטואר האדיר של מיידן אשר בו Steve Harris היה מעורב בכתיבת כל השירים.
האלבום "The Final Frontier" היה הרביעי של "Iron Maiden" להגיע למקום הראשון במצעד הבריטי והראשון שהגיע לפסגה מזה 18 שנה, מאז "Fear Of The Dark" ששוחרר בשנת 1992. האלבום גם הגיע למקום הראשון ב -20 מדינות נוספות והוא נכנס למקום הגבוה ביותר בבילבורד האמריקאי בהשוואה ליתר אלבומי הלהקה עד אותה עת.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comentarios