ב- 18 לאוקטובר Jerry Cantrell הוציא לאור את אלבום הסולו הרביעי שלו "I Want Blood".
האלבום "I Want Blood" של Jerry Cantrell מסמן חזרה לאווירה האפלה והכבדה שאיפיינה אותו ב- "Alice in Chains". האלבום הזה, שיצא כהמשך ל- "Brighten" משנת 2021, משמש בהרבה מובנים כאנטיתזה שלו - עם צלילה לנושאים אפלים ומוזיקה כבדה שנטועים עמוק בזהות המוזיקלית של קנטרל. למי שלא היה ברור שלאחר מותו של Layne Staley קנטרל הוא הכח המוביל מאחורי "אליס" אז האלבום הזה מוכיח עד כמה, הן מבחינת סאונד, הרמוניות ווקאליות, הסגנון המוזיקלי, נושאי הכתיבה וכמובן השליטה שלו בגיטרה. כל אחד מאלו בנפרד ובמיוחד במצטבר מחזירים את המעריצים לנופי הסאונד העגומים והכבדים שמזכירים את הלהקה האייקונית שלו, אבל עם טוויסט אישי ורענן.
קנטרל, ידוע בבחירת להקת הליווי שלו, וכמו ב- "Brighten" גם הפעם הוא עשה זאת שוב. באלבום משתפים עמו פעולה נבחרת כוככבים שכוללת בין היתר את Duff McKagan בסיסט "Guns N' Roses", את Robert Trujillo בסיסט "Metallica", את Mike Bordin מ- "Faith No More" ואת Gil Sharone מ- "Team Sleep" בתופים, ואת קולות רקע של Greg Puciato (לשעבר "Dillinger Escape Plan")
במקום שבו "Brighten" כיוון לחומר "קליל" ומלודי יותר, "I Want Blood" גורר את המאזינים למטה אל התהום האפלה והכבדה, עמוסת הריפים המובהקים של קנטרל. החל מאינטרו התופים והריף הראשון של "Vilified", אפשר להרגיש את המתח נבנה אט אט. הרצועה פותחת את האלבום היא מתקפת מטאל כבדה, הכוללת את השירה הכל-כך מוכרת של קנטרל וצלילי הגיטרה הנוהמים שמזכירים מיד את עידן "Alice in Chains".
אתם יכולים להרגיש את הניסיון של קנטרל להתרחק מ- "Brighten" בשירים כמו "Off the Rails" שמתחברים ישירות להרמוניות הדיסוננטיות של להקת האם של קנטרל, ונשמעים כאילו הם יכלו להגיע היישר מימי Layne Staley המוקדמים של שנות התשעים ב- "Facelift". דוגמה נוספת היא שיר הנושא "I Want Blood" הרבה מהדהירה שמזכירה את "Queens Of The Stone Age".
אבל, האלבום הזה לא מתמקד בסגנון אחד, הוא מלא בשינויים דינמיים. יש בו את "Afterglow" המלודי והמהפנט בו הצלחנו אפילו להבחין בליויי של קלידים (שומו שמיים)..., "Echoes of Laughter" האקוסטי שהצילים הראשונים שלו זרקו אותנו ישר ל- "Jar OF Flies" ו- "Throw Me a Line" הכבד, כולם בעל קצבים איטיים יותר, מהורהרים יותר, שיוצרים קונטרסט שעומד בניגוד לרגעים הכבדים יותר של האלבום. "Throw Me a Line" מציג אפילו ניחוח "דרומי" עם עבודת הגיטרה של קנטרל, ומציע טוויסט סגנוני מפתיע, תוך שמירה על האווירה העכורה של האלבום.
אחד מרגעי השיא של האלבום הוא "Let It Lie", שבולט בהילה הדחוסה והכבדה שלו ובסגנון הסלאדג'י, עם כיוון הגיטרה ה"מונמך" וסולו ה "וואה וואה" האימתני. נקטע הזה יזכיר לכם בוודאי שירים כמו “Stone” ו- “It Ain’t Like That” מימי "אליס. השיר החותם את האלבום, "It Comes", הוא עוד אחד מהרגעים היפים בו. הוא נוקט בגישה אטמוספרית יותר, החל מפריטת הארפג'יו, שכבות הגיטרה והשירה החודרת שמציעים לאלבום פינאלה מהפנט.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments