האלבום "Mechanical Animals" שיצא ב-15 בספטמבר, 1998, סימן רגע מרכזי בקריירה של Marilyn Manson, רגע שבו הרוקר הפרובוקטיבי הידוע בסאונד האפל, הדמויות הקריפיות והמלודיה הכבדה לקח פנייה חדה שמאלה לעולם הסוריאליסטי של הגלאם רוק. האלבום שואב השראה מאמנים כמו David Bowie, ומרגיש כמו התנתקות קלה מהעבר של מנסון, תוך שמירה על הציניות והטון שהוא ידוע בהם.
אחד האלמנטים הבולטים ביותר של "Mechanical Animals" הוא האסתטיקה העתידנית, כמעט חייזרית. העטיפה, עם מנסון כדמות אנדרוגנית ורובוטית, נותנת את הטון לאלבום שמשלב גלאם והשפעות תעשייתיות עם ליריקה מופנמת. מבחינה מוזיקלית, הוא מלוטש יותר מהאלבומים הקודמים כמו "Antichrist Superstar", והוא חובק צליל נקי ומלודי יותר.
שירים כמו "The Dope Show" ו- "I Don't Like the Drugs (But the Drugs Like Me)" מדגימים את השינוי הזה, וכוללים ריפים קליטים, בייס-ליינים גרוביים וביטים חדורי סינת'. הם שומרים על רוחו המרדנית של מנסון, מותחים ביקורת על התהילה, על השפע והמלאכותיות של החיים המודרניים, אבל הם עושים זאת בפיתוי מדבק, כמעט פופי יש לומר, מה שהופך אותם לשירים בולטים שהצליחו להתבלט מעל סצנת המטאל ולהגיע לקהל רחב יותר.
שירים עמוקים יותר כמו "Coma White" ו- "Great Big White World" מוסיפים עומק לנרטיב "הניכור" שחולש על האלבום ולד-הומניזציה של תרבות הסלבריטאים. השירה של מנסון פגיעה יותר מאשר באלבומים קודמים, היא משקפת תחושות של ריקנות וניתוק, בעולם שאובססיבי לדימוי ומלאכותיות. הרצועות האיטיות והאטמוספריות יותר של האלבום מדגישות את הנושאים הדיסטופיים שלו, ומעניקות לו תחושה של מלנכוליות.
למרות השפעות הגלאם רוק, "Mechanical Animals" לא מאבד לחלוטין את השורשים התעשייתיים שלו. שירים כמו "Rock is Dead" ו- "Posthuman" שומרים על התוקפנות והחיספוס שהגדירו את היצירות הקודמות של מנסון, ומזכירים למאזינים שמתחת לחזית הגלאם מסתתר לב של מורד פרובוקטיבי. תערובת הסגנונות יוצרת סאונד עשיר ודינאמי שמרגיש גם עתידני וגם נוסטלגי, עדות מדהימה ליכולתו של מנסון להתפתח מבחינה אמנותית.
מבחינת הליריקה, האלבום הוא אולי אחת היצירות המופנמות ביותר של מנסון. בעוד "Antichrist Superstar" היה על הרס וכאוס, האלבום הזה מתמודד עם התפכחות וייאוש קיומי. יש תחושה של השלמה עם הביקורות של מנסון, כאילו הוא נראה מאחורי מסך התהילה ולא מצא שום דבר מהותי. הפרסונה שלו כאן, "אומגה", אבודה בעולם של הנאה מכנית ואנושיות תלושה, מטאפורה נוקבת לניכור שחשים האמן והקהל כאחד.
אלבום אופרת רוק וקונספט - אלבום זה הוא הפרק השני בטרילוגיה שכללה את "Antichrist Superstar" ואת "Holy Wood (In the Shadow of the Valley of Death)" משנת 2000. לאחר יציאתו של "Holy Wood", אמר מנסון כי הסיפור הכולל בתוך הטרילוגיה מוצג בסדר כרונולוגי הפוך, לפיכך, האלבום "Mechanical Animals" משמש כגשר המחבר בין שני הנרטיבים ונשאר קבוע בין אם רואים את הטרילוגיה הפוך או לא.
בסך הכל, "Mechanical Animals" עומד כאחד האלבומים השאפתניים והמגובשים ביותר של מרילין מנסון. הוא מציג התעמקות נועזת בנושאים של זהות, פרסום והמצב המודרני, עטוף בצליל שמשלב, גלאם רוק עם נגיעות תעשייתיות. למרות שאולי אין לו את התוקפנות הגולמית של אלבומיו הקודמים, הוא מייצג פרק חיוני בקריירה של מנסון, אחד שבו הוא אימץ במלואה את יכולתו להמציא את עצמו מחדש תוך ביקורת על התרבות שסביבו.
האלבום קיבל מעמד פלטינה בארצות הברית, קנדה וניו זילנד והגיע למקום הראשון ב-Billboard 200, מה שהפך אותו לאלבום הראשון של מרילין מנסון שעשה זאת.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments