ב- 25 ליוני, 2002, Ozzy Osbourne הוציא לאור את אלבום ההופעה "Live at Budokan".
האלבום הוקלט במהלך הופעתו של Ozzy Osbourne באולם המיתולוגי "Nippon" Budokan ב-15 בפברואר 2002, במהלך סיבוב ההופעות שנועד לקידום האלבום "Down to Earth". אלבום ההופעה הזה מציג את אוזי ולהקתו האדירה - הגיטריסט האגדי Zakk Wylde, הבסיסט Robert Trujillo (שבקרוב להצטרף ל"Metallica"), המתופף Mike Bordin ("Faith No More"), והקלידן John Sinclair. עם זאת, למרות הביצועים האנרגטיים שלו, הקהל היפני המטורף וההפקה הסולידית, "Live at Budokan" מרגיש לנו כמו תוספת מיותרת לדיסקוגרפיה האדירה של אוזי.
האלבום נפתח עם "I Don't Know", קלאסיקה מתוך אלבום הבכורה "Blizzard Of Ozz", אשר מכינה מיד את הבמה לחווייה הבלתי נשכחת שמעניק "נסיך האופל" על הבמה. למרות ש- Zakk Wylde מנגן כמו גיטריסט לא מהעולם הזה, הוא לא תמיד נצמד לגירסה המקורית של נגינת הגיטרה האלמותית של Randy Rhoads, וזה לפעמים מרגיש לנו קצת לוחץ מידיי ומוגזם.
האלבום ממשיך עם "That I Never Had" מהאלבום "Down to Earth" שלא מצליח להשאיר עלינו רושם מתמשך, בעיקר בגלל שהקול של אוזי נשמע כאן קצת מתוח מידיי אולי אפילו מזייף, בעוד שאפילו קולות הרקע של Zakk Wylde נשמעים יציבים יותר. "Believer" לעומת זאת, בולט כאחד משיאי האלבום, בעיקר בגלל העובדה ש- Wylde תופס הפעם את המהות של הנגינה המקורית של Randy Rhoads ולא מנסה להתחכם יתר על המידה.
הסטליסט ממשיך עם שילוב של שירים ישנים וחדשים עם "Junkie" - רצועה נוספת מ- "Down to Earth" - הנגינה של Zakk מדהימה ממש כמו גרסת אלבום האולפן, אבל נגינת הבס של Robert Trujillo היא כבר שלמות טהורה. ואז מגיע "Mr. Crowley" ומאפשר לקלידן John Sinclair להיכנס לאור הזרקורים עם האינטרו הקלאסי לשיר.
האלבום כולל ארבע רצועות מהאלבום "No More Tears", שני הביצועים הבולטים מבניהם הם של שיר הנושא ושל "Road to Nowhere". לעומתם, הביצועים של "Mama I’m Coming Home" ו- "I Don’t Want to Change the World" קצת פחות טובים לטעמנו, אם כי הם זוכים לתגובות נלהבות מהקהל. "Crazy Train" ו-"Bark at the Moon" הם חלק בלתי נפרד מהסטליסט בהופעות החיות של אוזי, אבל הם נשמעים כאן קצת פחות טוב, שכן הלהקה ביצעה אותם בטון נמוך יותר מהמקור, ונראה שבכך הם איבדו קצת מהאנרגיה שלהם, למרות התיפוף המדהים של Mike Bordin שבדרך כלל הביא לאלבום הזה סגנון רענן ואנרגטי.
האלבום מסתיים עם "Paranoid" - הלהיט הנצחי של "Black Sabbath" שקיבל כאן ביצוע חלש, לדעתנו. Zakk Wylde, שוב מנסה למתוח את הגבולות של הביצוע המקורי, עם יותר מדי אלתורים שפוגמים קצת בהנאה מהקלאסיקה הזאת. מעבר לכך, אפקט השירה המוכפלת של אוזי נשמע מאוד מלאכותי.
אין ספק, הקהל היפני בבודוקאן מוסיף דינמיקה מעניינת לאלבום ההופעה הזה. הקהל היפני ידוע מאז ומתמיד בכבוד שהוא מעניק לאומנים שמופיעים שם, הוא מספק תפאורה רועשת ונלהבת שלא נראית בהופעות "מערביות" ומושך לא מעט אומנים להקליט שם אלבומי הופעה חיה. מבחינת מיקס, סאונד והפקה, נעשתה כאן עבודה טובה מאוד. חטיבת הקצב של Mike Bordin ו- Robert Trujillo משפיע לטובה על התוצר הסופי. הבס של Robert Trujillo בולט במיקס, והתיפוף של Mike Bordin מרתק באופן עקבי. למרות זאת, עבודת הגיטרה הוירטואוזית של Zakk Wylde, המאופיינת בהרמוניות, משיכות מוגזמת וסולואים צעקניים, מאפילה לפעמים על שאר חברי הלהקה.
מעניין לציין שיחד עם האלבום שוחרר גם DVD של ההופעה שכולל גם את השיר "Suicide Solution" ואת סולו הגיטרה של Zakk Wylde שנפרש על למעלה מ- 13 דקות, קטעים אלה נחתכו מגרסת התקליטור בגלל מגבלות זמן. למי שמעוניין אפשר לצפות בהופעה המלאה כאן:
למרות הרגעים היפים שיש בו, "Live at Budokan" מרגיש לנו כמו אלבום הופעה לא ממש חיוני ברפרטואר האדיר של אוזי. הסטליסט חסר את העומק והמגוון שאולי היו גורמים לאלבום ההופעה הזה לבלוט בין אלבומי ההופעה של "נסיך האופל", עם היעדרות מוחלטת של קטעים מאלבומים כמו "The Ultimate Sin", "No Rest for the Wicked" ו-"Ozzmosis". מלבד היתרון היחסי של הקהל היפני הייחודי ויוצא הדופן והרכב הסופרסטארים שמלווה את אוזי, האלבום הזה לא ממש מצליח להאפיל על אלבומי ההופעה האחרים שלו כמו "Tribute" ו-"Live & Loud".
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments