Pink Floyd - Meddle

תו אחד...

פינג...

גל קול קטנטן שנשלח מהסונאר האקטיבי של פינק פלויד במעמקי האוקיינוס, חזר כ"הד" עצום ואימתני בדמות יצירה בת 23:31 דקות - "Echoes".

ב- 30 לאוקטובר 1971 שוחרר האלבום "Meddle", אלבום האולפן השישי של "Pink Floyd" שהיצירה "Echoes" הפכה לשם הנרדף שלו.

ניתן לומר שהפינג הקטן הזה אחראי ללידתה המחודשת של הלהקה. הבזק קטן של אור, מגדלור בחשכה שמכוון את הספינה המתנדנדת של פינק פלויד אל חוף מבטחים.

תו שהוא למעשה מצפן שסייע ללהקה למצוא את הכיוון המוזיקלי שלה, להתנתק מהפסיכדליה, להתגבר על Syd Barrett ולשעוט קדימה אל צמרת המוזיקה העולמית ולהפוך לאחת מהלהקות הגדולות בהיסטוריה.

מדהים לחשוב שהתו הבודד הזה מקורו בכלל בטעות. לחיצה מקרית על קליד B גבוה בפסנתר של Richard Wright אשר עבר דרך "Leslie speaker" וייצר את ה"פינג" המפורסם שפותח את יצירת המופת שנקראת "Echoes".

כשהלהקה נכנסה לאולפני "Abbey Road Studios" בלונדון בינואר 1971, היא היתה מרוקנת מרעיונות. כל אחד מחברי הלהקה תפס לו פינה באולפן והחל בניסיונות מוזיקליים. חברי הלהקה אפילו כינו אותם "Nothing, Parts 1-24" ובהמשך "The Son of Nothing" ו- "The Return of the Son of Nothing". הרעיוניות המוזיקליים הללו שימשו את הבסיס ליצירה המטורפת הזאת שהינה פרי של מאמץ משותף של כל החברים. במהלך פיתוח היצירה, מילות השיר התייחסו למפגש בין שני גופים שמימיים, אבל בשל החשש של Roger Waters מקיטלוג של הלהקה כהרכב "Space Rock", מילות השיר שונו כך שיכילו דימויים "תת-מימיים" המתכתבים היטב עם ה"פינג", עם טיפות המים על עטיפת האלבום ואפילו עם קולות ה"שחפים" שיצרה הגיטרה של David Gilmour במהלך היצירה. ולמי שתהה מה מייצגת אותה עטיפה. אז מדובר בתצלום של אוזן מתחת למים. כן, זה מה שהלהקה ביקשה ממעצב העטיפות האגדי Storm Thorgerson שיעטר את עטיפת האלבום. Thorgerson רצה אגב שזה יהיה צילום תקריב של פי הטבעת של בבון, אבל הלהקה התנגדה וסטורם טען אחר כך שזו העטיפה הכי פחות אהובה עליו מאלו שעיצב בקטלוג של "Pink Floyd".

כאן המקום לציין שלעניות דעתנו זה האלבום בו David Gilmour נולד. זה לא שהוא לא היה קיים לפני כן, חלילה! אלא שבאלבום הזה הוא החל לזרוח, לפתח את הסאונד הכל-כך ייחודי שלו, את הנגיעות הקטנות, את הסולואים המלודיים, את האפקטים המזוהים איתו ואת הסלייד האלמותי. לא זו בלבד, אלא שבאלבום הזה הוא גם תפס ביטחון בשירה כשהוא משמש כזמר המוביל בכל שירי האלבום למעט אחד. ואם בכך לא די, הרי שהוא גם הבריק בתהליך היצירה והיה שותף לכתיבת כל השירים באלבום הזה חוץ מאחד.

היצירה "Echoes" הייתה השיר הראשון שהלהקה הקליטה לאלבום. אם נמשיך עם הדימויים המימיים היא ללא ספק מהווה את ה"עוגן" של האלבום, כמו גם של הסרט "Live at Pompeii", שם חולקה לשני חלקים שפותחים ומסיימים את הסרט. אבל "Meddle" הוא בהחלט לא רק "Echoes".

יש כאן את קטע הפתיחה המדהים וה"כמעט" אינסטומנטאלי "One of These Days". כמעט 6 דקות של גרוב עצבני וסוחף שמובל על-יד הבס הופעם של ווטרס וגילמור. כן, כן מעבר לנגינה המוטרפת של David Gilmour על קונסולת הסלייד גיטר, הוא מחזק כאן את Roger Waters בנגינה על גיטרת בס, בעוד Nick Mason אחראי על המשפט האלמותי: "One of these days, I'm going to cut you into little pieces".

הקטע השני "A Pillow of Winds" מעורר בנו אסוציאציה אחת - "שלווה". השיר מפרט את שלבי השינה, הכניסה למיטה, החלום, וההתעוררות בבוקר. David Gilmour הלחין את מעבר האקורדים הקסום והפשוט והשתתף עם Roger Waters בכתיבת המילים. מעבר לגיטרות האקוסטיות גילמור ממיס לנו את הלב עם נגיעות חשמלית וסלייד ורוג'ר ווטרס מנגן כאן על פרטלס בס.

מיד אחריו מגיע "Fearless" - שיתוף פעולה נוסף בין Roger Waters (שמנגן כאן גם על אקוסטית) לבין David Gilmour. זה היה גם הסינגל היחיד ששוחרר מהאלבום אשר מסתיים עם השירה המדהימה של אוהדי קבוצת ליברפול השים את "You'll Never Walk Alone" - שירם של הצמד Rodgers and Hammerstein, אשר הפך להמנונה של הקבוצה.

הקטע הרביעי "San Tropez" הוא היחיד באלבום שנכתב ומושר על-ידי Roger Waters לבדו. ווטרס הושפע בכתיבת השיר מחופשה שנטלה הלהקה בסן טרופז והוא מנגן כאן על אקוסטית בנוסף לבס.

קטע הסיום של צידו הראשון של הויניל "Seamus" קרוי על שמו של כלב הבורדר קולי של הזמר Steve Marriott, המוכר לנו מהלהקות "Small Faces" ו- "Humble Pie". גילמור שמר עבור מריוט על הכלב והביא אותו יום אחד לאולפן. הכלב נהג לנבוח וליילל למשמע נגינתו של David Gilmour אשר קיבל את הרעיון ליצירת הדואט הכל כך מיוחד הזה בין גיטרה לכלב.

אגב, תמונת האמצע של האלבום כללה תמונה של ארבעת חברי הלהקה. זו היתה התמונה האחרונה של פינק פלויד על אלבום. אף אחד מאלבומי הלהקה עד לאלבום "A Momentary Lapse of Reason" משנת 1987 לא יכלול תמונה של מי מחברי הלהקה וגם אז כידוע הם לא הופיעו כרביעיה אלא כצמד כשבהוצאות מאוחרות יותר הוספה גם התמונה של Richard Wright.

האלבום הזה היווה נדבך חשוב מאוד בהתפתחות של הלהקה והמעבר שלה מתקופת הפסיכדליה לתקופה המתקדמת. Roger Waters ציין שמילות השיר "Echoes" היו ניסיון להסביר את הפוטנציאל שיש לכל בן אנוש להכיר ולכבד את רעהו - או במילותיו "אמפתיה ולא אנטיפטיה". ווטרס יפתח בהמשך את הרעיון האידאולוגי של היצירה הזאת ויתחיל להתמקד באנשים ובבעיות של האנושות, תוך שימת דגש על מילות השירים. לפני גשם האפקטים של "Dark Side Of The Moon" ובטרם הונף שבט הביקורת עם הטקסטים הנוקבים של "Amimals", האלבום הזה מעניק לנו הצצה חד-פעמית לתמימות מוזיקלית טהורה ואופטימית של להקה מגובשת שמצאה כאן את הסאונד שיגדיר אותה.

להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט