ב- 28 למרץ 1994 שוחרר האלבום "The Division Bell", אלבום האולפן ה- 14 של "Pink Floyd".
נתחיל בזה ששמו של האלבום מסביר אולי בצורה הטובה ביותר את המחלוקת שהיתה סביבו.
היו כאלה שקידמו בברכה את האלבום ואת שיתוף הפעולה האמיתי הראשון בין שלושת חברי הלהקה בתקופת פוסט ווטרס, ולעומתם יש שגורסים עד היום שמדובר ב"חילול הקודש", שהלהקה ללא ווטרס אינה ראויה להיקרא בכלל פינק פלויד.
אז "The Division Bell" הוא פעמון הממוקם בבית נבחרים האמריקאי ותפקידו לקרוא לחברי הפרלמנט לבחור צד, לנקוט עמדה, להצביע בעד החלטה מסויימת או נגדה, ומכאן שמו – Division – חלוקה, פיצול, מחלוקת! פעמון כזה קיים גם בפרלמנט הבריטי הממוקם בארמון ווסטמינסטר שבלונדון, וברגע שמצלצלים בו לכל חבר בבית הנבחרים או בבית הלורדים יש שמונה דקות לבחור צד ולהצביע בעד או נגד החלטה מסויימת.
גילוי נאות: אנחנו לא היינו צריכים שמונה דקות כדי לבחור צד. לנו זה היה ברור מיד. אנחנו בחרנו במוזיקה!
אין לנו שום בעיה עם זה שהלקה המשיכה הלאה ללא Roger Waters, הרי זה קרה כבר בעבר. פינק פלויד הונהגה בראשית דרכה על-ידי Syd Barrett שהדומיננטיות שלו שלטה הן על הכתיבה, הן על הסגנון המוזיקלי שמשך לכיוון הפסיכדלי והן על השירה והביצוע. ההיפרדות מסיד בארט הביא איתה שינוי מהותי ב- DNA של הלהקה ובסגנון המוזיקלי. האם זה נתן לגיטימציה למי מהמעריצים לטעון שלא מדובר באותה להקה? האם זה מאפשר להם לגרוס שהיא לא ראויה להיקרא פינק פלויד?
הרכב מוזיקלי הוא כמו אורגניזם חי, הוא משתנה, הוא מסתגל, הוא מתאים את עצמו למצב הקיים, ואין זה אומר בהכרח שכל שינוי כזה מחייב גם את שינוי הזהות של ההרכב – שינוי השם. יש להקות שנותרות עם אותו הרכב לאורך כל תקופת הפעילות ועדיין משנות את הסגנון שלהן מקצה לקצה – ראו לדוגמא את "Rush" הקנדית. לעומת זאת, יש הרכבים שמבצעים תחלופה מהותית של חברי הלהקה, משנים את הסגנון בצורה דרסטית ועדיין ראויים לשמור על הזהות והשם, עיין ערך "Deep Purple" על שלושת הרכביה הראשונים או "Genesis" שהלכו ופחתו מחמישה לשני חברים בלבד.
שלא תבינו לא נכון, אנחנו מלאי הערכה לתרומתו של ווטרס להרכב. אנחנו סבורים שחלק גדול מאלבומי הלהקה בתקופת תור הזהב שלה לא היו נשמעים כפי שהם לולא מוערבותו. אפילו David Gilmour בכבודו ובעצמו ציין לא פעם שווטרס עולה עליו בכתיבה, את זה אפילו הפוליטיקה לא יכולה לקחת ממנו. אבל יחד עם זאת, אנחנו סבורים שלשלושת החברים הנותרים והמוכשרים לא פחות, יש הרבה מאוד מה לתת גם בלעדיו, והאלבום המדהים הזה הוא הוכחה ניצחת לכך.
אז נכון, האלבום הזה הוא לא "The Dark Side Of The Moon" והוא גם לא "Wish You Were Here" אבל הוא בהחלט אלבום מצוין שראוי לחסות תחת המותג "Pink Floyd", בזכות ולא בחסד!
כן, אנחנו מודעים לכך שגילמור עשה כאן מאמץ עילאי להראות ולהישמע כמו פינק פלויד הישנה והטובה. הוא גייס את המעבד התזמורתי מייקל קיימן ואת המפיק בוב אזרין שעבדו על האלבום "The Wall", כדי שיסייעו לו להגיע לצליל המוכר והאהוב של הלהקה. הוא שכר את טכנאי ההקלטה Andrew Jackson שעבד על הלהקה גם בימי ווטרס והוא אפילו פנה למעצב העטיפות הנודע Storm Thorgerson שעיצב את כל עטיפות הלהקה החל משנת 1968.
אנחנו גם מודעים לכך שעל-מנת למלא את חסרונו של ווטרס בכתיבת תמלילים נעזר David Gilmour בחברתו (דאז) ואשתו בהמשך, העיתונאית והסופרת Polly Samson, אשר כתבה את מרבית המילים לאלבום, וכי גם זו הסיבה שהאלבום הזה חסר את הליריקה המחאתית והנוקבת של ווטרס.
כל זאת אנחנו יודעים, ועדיין אין לנו שום בעיה עם, זה כי מבחינתנו זו עדיין פינק פלויד ולדידנו זה עדיין אלבום מצויין, גם בהשוואה לחומר הקודם של הלהקה!
האלבום הזה מייצר שיתוף פעולה אמיתי ראשון מאז שנות השבעים, בין שלושת חברי הלהקה הנותרים. אלבום שמצד אחד מתכתב ומאזכר את פינק פלויד הקלאסית ומצד שני מביא חדשנות מוזיקלית וצליל מעודכן. מדוע שיתוף פעולה ראשון? כי Richard Wright לא היה חבר מן המניין באלבום "A Momentary Lapse of Reason", הוא לא ניגן בכל הקטעים בו, והוא לא תרם שם דבר ליצירה.
(Photo: Pink Floyd's Facebook Page)
האלבום נפתח עם הקטע האינסטרומנטאלי "Cluster One" – הראשון שנכתב על-ידי גילמור/רייט מאז "Mudmen" שהופיע באלבום "Obscured By Clouds" משנת 1972. הדקה הראשונה ויותר שלו מוקדשות לרעשים שמקורם בהקלטה של "רוח סולרית", עד שבדקה 1:43 האצבע של Richard Wright נוחתת על הקליד וניתן האות לדו-שיח הקסום והשליו בין הגיטרה לפסנתר אשר הולך ומתפתח, עד שבדקה 3:43 שטיח אורגן ההאמונד מצטרף ומשתלב עם הפנדר הגילמורית, אז כבר קשה שלא להיזכר ב- "Shine On You" המופלא.
הרצועה השניה - "What Do You Want From Me" כבר זועקת "פינק פלויד" מכל כלי ותו. החל מאורגן ההאמונד של Richard Wright שמתכתב עם קטעים מ- "The Dark Side Of The Moon", ועד הגיטרה של David Gilmour שמאזכרת את האלבום The Wall וכן את הקטע האינסטרומנטאלי "Raise My Rent" מאלבום הבכורה של גילמור (הקשיבו החל משניה 0:59 של האינסטרומנטאל). אפילו הבס של Guy Pratt שנישא לבתו של Richard Wright התחפש לזה של ווטרס. זה קטע בלוז איטי ומהפנט שפשוט חודר לעצמות. יש הגורסים כי מילות השיר הינן מסר למעריצי הלהקה בהן גילמור שר בין היתר: "מה אתם רוצים ממני? האם אני צריך לשיר עד שלא אוכל לעשות זאת? האם עלי לפרוט על המיתרים עד שאצבעותיי יהפכו גסות ?", אך גילמור ציין בראיון עימו שהשיר מתייחס באופן כללי ליחסים בין אישיים.
מילות השיר "Poles Apart" מתייחסות לסיד בארט - בבית הראשון ולרוג'ר ווטרס - בבית השני, הנפתח בצמד המילים "Hey you" שירו של ווטרס מ"החומה". זה קטע פולק אקוסטי שמתכתב בחלקו עם פינק פלויד של ראשית שנות השבעים והוא כולל קטע מעבר "קרנבלי" של Richard Wright שרק מוסיף לנוסטלגיה ולקסם של השיר, שמחבר אותנו חזרה לבית השלישי והפילוסופי ומשם לסולו המדהים של David Gilmour שמלווה אותנו עד סוף השיר.
הקטע הרביעי "Marooned" הוא קטע אינסטרומנטאלי נוסף של גילמור/רייט והוא היחיד של הלהקה שזכה אי פעם בגראמי. מדהים לחשוב שזה קטע מאולתר ברובו שהתחיל מג'אם סשן של גילמור ורייט, אשר התכוונו לכלול בו צלילים המתארים אי בים הגדול, עם רעשי שחפים המיוצרים על-ידי הגיטרה של גילמור באמצעות פדאל Whammy ומזכירים את שריקות הגיטרה מהיצירה "Echoes" מתוך האלבום "Meddle" וכן רחשי גלים המתנפצים לחוף.
הרצועה "A Great Day for Freedom" נקראה במקור "In "Shades of Grey והיא מתייחס לתקווה הגדולה שלאחר נפילת חומת ברלין וההאכזבה שהגיעה לאחר מכן. מעריצי הלהקה פירשו את השיר ככזה המשקף את מערכת היחסים בין גילמור וחבריו לווטרס, והעובדה שהם מוקירים את היום בו השתחררו מעולו וקיבלו את החופש היצירתי שלהם בחזרה, אך David Gilmour הכחיש זאת. השיר משלב בי הפסנתר המלנכולי לבין המלודיה והמילים היותר אופטימיות והוא כולל סולו משובח של גילמור בסופו, שמזכיר במקצת את זה של "On the Turning Away" מהאלבום הקודם.
השיר "Wearing the Inside Out" נקרא במקור "Evrika" והוא כולל שירת סולו של Richard Wright לצד David Gilmour, לראשונה מאז "Time" מהאלבום "The Dark Side Of The Moon". זה השיר היחידי באלבום בו לא ניתן לגילמור קרדיט על הכתיבה, כאשר Richard Wright הלחין את השיר ואנתוני מור כתב אותו. זה שיר מרגש שעוסק בהתמכרותו של רייט לסמים, ההתרסקות והבדידות שבאה לאחריה והדיכאון העמוק אותו חווה לאחר גירושיו מאשתו וסילוקו מהלהקה על-ידי ווטרס.
אנחנו לא ממש יודעים להסביר למה, אבל הגיטרה בפתיח של "Take It Back" מזכירה לנו את "U2" יותר מאשר את פינק פלויד. זה שיר שכתב גילמור יחד עם אשתו לעתיד, בוב אזרין ו- Nick Laird-Clowes מלהקת "Dream Academy". גילמור משתמש כאן ב- E-bow ליצירת הצליל המרחף והמיוחד של הגיטרה שכנראה גם אחראי לכך שאנחנו נזכרים בגיטריסט The Edge וב- "U2".
משם אנחנו עוברים ל- "Coming Back to Life" השיר היחידי באלבום שנכתב על-ידי David Gilmour לבדו, וגילמור טען שהוא כתב אותו על שותפתו לחיים והכותבת של מרבית המילים באלבום הזה – פולי סמסון. השיר נפתח עם משפטי הגיטרה הבלוזיים והנפלאים של David Gilmour על רקע ההאמונד של Richard Wright, אשר אולי היוו השראה לפתיחה של השיר "פרדי על הבוקר" של הנטאשות, שיצא חצי שנה מאוחר יותר. השיר הולך ומתפתח עד לסיומו הקצבי יותר על רקע סולו "מחשמל" נוסף של גילמור.
השיר "Keep Talking" הוא אחד היפים באלבום והוא כולל סימפולים מקולו ה"רובוטי" של סטיבן הוקינג אשר נלקח מפרסומת לטלוויזיה. הקטע הזה סומפל שוב במסגרת השיר "Talkin' Hawkin" שיצא באלבומה האחרון של הלהקה - "The Endless River". השיר הזה מדבר על ההתפתחות של האדם הקדמון עד לשינוי המהותי ברגע שבו החל לדבר. בכדי להמחיש עד כמה מהותי היה הדיבור בהתפתחות האדם השיר הזה כולל "דיבור" בארבע שפות. האחת, בקולו המסומפל של סטיבן הוקינג, השניה בקולו של David Gilmour, השלישית קולות להקת הלווי והרביעי קול הגיטרה המדבר של גילמור דרך אפקט ה- "talk box" שגילמור לא עשה בו שימוש מאז האלבום "Animals". ותקשיבו לסולו של Richard Wright במהלך השיר וכמה יפה הוא מזכיר ימים ענוגים שלו מאמצע שנות השבעים. השיר הגיע למקום הראשון במצעד שמפרסם מגזין הבילבורד ושהה שם שישה שבועות רצופים.
אנחנו מתקרבים לסיום האלבום עם "Lost for Words" הפולקי-אקוסטי, שהמילים שלו מהווים הסתכלות סרקסטית של פולי סמסון על היחסים בין ווטרס לגילמור. השיר נפתח עם צליל האורגן הנמוך והעמוק שמופרע על-יד אפקט טריקת הדלת וממשיך עם הבייס דרום הפועם של מייסון שמזכיר את דפיקות הלב של "The Dark Side Of The Moon". נגינת הגיטרה הפולקית של גילמור החל מדקה 0:45 מזכירה לנו את סגנון הנגינה של גיטריסט ענק אחר – Mark Knopfler. מעניין לציין שגילמור מנגן בשיר הזה גם על הבס.
האלבום נחתם עם הדובדבן שבקצפת - "High Hopes". שיר אדיר שיש לו מקום של כבוד ברשימת השירים הגדולים של הלהקה בכל הזמנים. זה היה השיר הראשון שהלהקה החלה לעבוד עליו והאחרון אותו היא סיימה. צליל פעמון הכנסייה שנשמע עוד בסיום השיר הקודם מנוגן על-ידי Nick Mason ומלווה אותנו כמעט לאורך כל השיר. הפסנתר המונוטוני מסתנכרן לו בסינקופה קלה עם צליל הפעמון ופשוט מהפנט את המאזין עד כי לא ניתן להבחין שמדובר בקטע של למעל מ- 8 וחצי דקות. וכמה יפה קטע המעבר המנוגן על מיתרי הניילון בגיטרה הקלאסית של David Gilmour ואיזה מדהים הסולו שלו המנוגן על ה- "Steel Lap Guitar" והעיבודים התזמורתיים פשוט שלמות.
מילות השיר הן מעין אוטוביוגרפיה נוסטלגית של David Gilmour המשופעת מתקופת הילדות שלו, עזיבת עיר הולדתו והימים הראשונים שלו עם הלהקה. הן מתייחסות לסיד בארט ומדברות על הדברים שגילמור זכה ופספס בחיים. במהלך השיר מוזכרות המילים "The Division Bell" אשר הסופר דאגלאס אדאמס וחברו של David Gilmour הציע שם האלבום. כמו-כן, השיר מסתיים במילים "The endless river/Forever and ever" שמתכתבות עם השיר "See Emily Play" והמילים "Float on a river/Forever and ever", כאשר המילים "The endless river" ישמשו גם כשמו של האלבום הבא והאחרון של הלהקה ובכך יש מעין סגירת מעגל כפולה, שכן כאמור זה השיר הראשון שעבדו עליו והאחרון אותו סיימו.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music.
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments