ביום 7 בנובמבר, 1969 שחררה "Pink Floyd" את אלבומה הרביעי "Ummagumma".
"אומה-גומה" הוא ביטוי סלנג ל"סקס" שהיה נפוץ באוניברסיטת קיימבריג', שם למדו חברי הלהקה. חברם לספסל הלימודים ומי שבהמשך הפך לאיש הצוות הטכני של הלהקה - Iain "Emo" Moore נהג לעשות שימוש בביטוי כששוחח איתם על יחסי המין שקיים. בניגוד גמור לביטוי הסקסי שממתגלגל כל-כך יפה על הלשון, זה בהחלט לא האלבום שאותו אתם רוצים ברקע כפסקול לרגעים רומנטים.
סביר להניח שגם אם אתם מבין מעריצי "פינק פלויד" דילגתם עליו או לפחות לא הקדשתם לו יותר מכמה האזנות רציפות.
מדובר באלבום בו "פינק פלויד" הלכה הכי רחוק מבחינת הסגנון המוזיקלי והסאונד. אלבום ניסיוני, לא שגרתי, פסיכדלי, ספייס רוק, אוונגארדי שלא הנפיק אפילו סינגל אחד, שלא לדבר על להיט. הוא מוצא את הלהקה בשלב מעבר מהמקורות הפסיכדליים בהובלת Syd Barrett לסאונד ניסיוני ואוונגרדי יותר. זה אלבום כפול, שמחולק לשני חצאים נפרדים: אלבום הופעה שמציג את היכולות הטכניות והאילתוריות של הלהקה על הבמה, ואלבום אולפן שכולל יצירות בודדות של כל אחד מחברי הלהקה. הגישה השאפתנית הזו מדגישה גם את היצירתיות של הלהקה וגם את הנכונות שלה לפרוץ גבולות, גם אם התוצאה חריגה וקיצונית.
המחצית הראשונה, שהוקלטה בהופעות באולמות בברמינגהם ומנצ'סטר, כוללת כמה מהיצירות המוקדמות והמוכרות של "פינק פלויד", כולל "Astronomy Domine", "Careful with That Axe, Eugene", "Set the Controls for the Heart of the Sun" ו- "A Saucerful of Secrets". כאן, האנרגיה החיה וכישורי האימפרוביזציה של "פינק פלויד" מוצגים במלואם, עם ביצועים מורחבים ואטמוספריים שמפיחים חיים חדשים בגרסאות האולפן. "Astronomy Domine" מהפנט ומחשמל כאחד, עדיין מהדהד את ההשפעה הפסיכדלית שהביא עמו Syd Barrett, בעוד ש- "Careful with That Axe, Eugene" מציג את הצרחות הקרביות של Roger Waters, ומעורר אימה עזה, כמעט קולנועית. גרסאות חיות אלו לוכדות את שכבות הסאונד האטמוספריות והבילדאפים ההדרגתיים של הלהקה, שלימים יהפכו לגורמים מרכזיים שיאפיינו את הסאונד שלה.
המחצית השניה שהוקלטה בסטודיו לעומת זאת, מהווה ניסוי ייחודי משולל רסן, אפילו מופרע, ביצירתיות האישית של כל חבר בלהקה. במקום לעבוד בשיתוף פעולה, כל אחד מחברי הלהקה לקח חלק מאלבום האולפן כדי ליצור קטע סולו משלו, וכתוצאה מכך החלק הזה של האלבום הוא מעין פסיפס מקוטע ומגוון שבוחן את הסאונד, הסגנון והרעיונות המוזיקליים שכל חבר להקה נמשך אליו. Richard Wright הביא את "Sysyphus" יצירה מהורהרת בארבעה חלקים שמושפעת ממוזיקה קלאסית, אך נוטה לכאוס, ומתנסה בדיסוננסים מוזיקליים ובטקסטורות אלקטרוניות. "Grantchester Meadows" של Roger Waters הוא יצירה אקוסטית שלווה הלוכדת שלווה פסטורלית, מלאה בצלילים טבעיים היוצרים תחושה חיה של מקום. לעומת זאת, "Several Species of Small Furry Animals Gathered Together in a Cave and Grooving with a Pict" שלו הוא קומפוזיציה מופשטת וסוריאליסטית, הבנויה על צלילים המושפעים בלופים וקולות לא מובנים, ומוסיפה טוויסט אקסצנטרי לאלבום.
היצירה "The Narrow Way" של David Gilmour הוא אולי הקונבנציונלי ביותר מבין רצועות האולפן. סוויטה בת שלושה חלקים שמתחילה עם סאונד מפחיד ואמביינטי וגיטרה אקוסטית בסגנון "לד זפלין", לפני המעבר ליצירת הגיטרה המזוהה יותר עם הצליל ה"פינק פלוידי". לבסוף, "The Grand Vizier's Garden Party" של Nick Mason מציג מוזיקה אוונגרדית קיצונית, אשר נחשב לעתים קרובות לאחת ההאזנות היותר מאתגרות של האלבום בשל המבנה האוונגרדי ונעדר המלודיה שלו.
אמנם, האלבום "Ummagumma" לא מציעה את הלכידות או הליטוש של אלבומי "פינק פלויד" מאוחרים יותר, אבל הוא משמש כהצהרה אמנותית חשובה. האלבום הזה סימן רגע של ניסוי והתפתחות מוזיקלית, והניח את הבסיס ליצירות המופת הבאות של הלהקה. זה אלבום נועז, לא מושלם ולפעמים אפילו מביך, אך למרות חוסר אחידותו הוא נשאר חלק חיוני מהמורשת של "פינק פלויד", מעניק למאזינים הצצה נדירה לדמיונו הגולמי והבלתי מסונן של כל חבר בזמן מרכזי ומבשר על החדשנות שתגדיר את הקריירה שלהם.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments