המלצת המערכת...
והפעם... "In Absentia", אלבומה השביעי של "Porcupine Tree" שיצא לאור ב- 24 לספטמבר, 2002.
האלבום "In Absentia" סימן נקודת מפנה משמעותית בקריירה של "Porcupine Tree". זה לא רק האלבום הראשון שלהם בהשתתפות המתופף Gavin Harrison, אלא גם הראשון שאימץ במלואו כיוון מוזיקלי שנוטה לפרוג-מטאל. השינוי הזה הביא את הלהקה לקהל רחב יותר והציג את יכולתה להתפתח מוזיקלית, תוך שמירה על שורשי הרוק המתקדם שלהם.
השינוי בכיוון המוזיקלי ב- "In Absentia" משקף את שיתופי הפעולה וההשראות של Steven Wilson באותה תקופה, בעיקר זה של Mikael Akerfeldt מלהקת "Opeth". ווילסון האזין באותה תקופה ללא מעט להקות אקסטרים מטאל ובעיקר הלקות השוודיות "Meshuggah" ו- "Opeth". הוא התרשם במיוחד מהמוזיקה של "Opeth", והסכים להפיק את אלבומם, "Blackwater Park", תהליך שנתן לו השראה למשוך את "Porcupine Tree" לכיוון מטאלי יותר. ואכן, "In Absentia" חולק איזון דומה בין היופי האטמוספרי של הרוק המתקדם אל העוצמה של המטאל, והוא משקף היטב את הדינמיקה שקיימת ב- "Blackwater Park". השפעה עיקרית נוספת על וילסון הייתה שיתוף הפעולה שלו עם אביב גפן. אביב אהב מאוד את המוזיקה של וילסון, והזמין את "Porcupine Tree" לישראל במהלך סיבוב ההופעות שלהם אשר תמך באלבום הקודם, "Lightbulb Sun", בשנת 2000. גפן, שלא היה חובב מוזיקת מטאל, משך את ווילסון לכיוון רך יותר, כיוון שהשניים יממשו מאוחר יותר עם פרויקט הצד שלהם "Blackfield". השפעתו של גפן מורגשת ברגעים המופנמים והרגשיים יותר של האלבום, ומוסיפה לו רובד של רכות ומלנכוליה המנוגדים למבנה הכבד והמתקדם.
הרצועה הפותחת, "Blackest Eyes", מדגישה את הכיוון החדש הזה של הלהקה, עם שילוב של ריפי גיטרה כבדים ומטאליים עם בתים רכים ומלודיים יותר ושירה מלנכולית של סטיבן ווילסון. לאורך האלבום. התוספת של הריסון להרכב פשוט שידרגה את הסאונד של הלהקה. סגנון התיפוף המורכב, אך קולח, שלו מספק בסיס איתן לקטעים הכבדים יותר של האלבום, במיוחד ברצועות כמו "Wedding Nails" ו-"The Creator Has a Mastertape".
אחד ההיבטים החזקים ביותר של "In Absentia" הוא השילוב של קטעים אקוסטיים אל מול ריפים מטאליים עוצמתיים. רצועת הפתיחה "Blackest Eyes", ממחישה באופן מובהק את היכולת של הלהקה לעבור בין קטעים אקוסטיים עדינים ומלודיים לקטעים כבדים, דיסוננטיים יותר מבלי לאבד את תחושת הזרימה של השירים.
השיר השני, "Trains", הוא אחד מהשירים הבולטים באלבום, בו ניתן לחוש את הדינמיקה המדוברת. הוא משלב בין עבודת גיטרה אקוסטית ושירה רגשית להתפרצויות רועשות פתאומיות. השיר מתחיל עדין, אך נבנה לתוך הקצב עם שכבות עדינות של בנג'ו ומלוטרון, המציגים את שורשי הפולק והרוק המתקדם של הלהקה.
הקטע "The Sound of Muzak" מאתגר את המורכבות של הקצב. הוא ממחיש כיצד הנטיות הפרוגרסיביות של הלהקה מועצמות על ידי אימוץ אלמנטים כבדים יותר. המקצב הא-סימטרי של 7/4, מוסיף נופך מתקדם, בעוד שאביב גפן מלווה את ווילסון בקולות רקע. גווני הגיטרה הנקיים והמורכבות הקצבית הם גולת הכותרת של השיר הזה, עם תיפוף פשוט נפלא של Gavin Harrison, שמספק בסיס מורכב, אך מהודק, לרצועה.
השיר "Gravity Eyelids" נפרש לאט לאט, הוא מתחיל בנוף של סאונד אטמוספרי בעל גוון אלקטרוני וממשיך עם קטעי גיטרה כבדים יותר. המעבר מקטעים אמביינטים לכבדים יותר מדגים את האופי המנוגד והכפול של האלבום.
הקטע "Wedding Nails" הוא רצועה אינסטרומנטלית שנשענת מאוד על טריטוריית הפרוג-מטאל, כשהתיפוף המורכב של הריסון מניע את שינויי הקצב המהירים של והמקצבים הא-סימטריים.
השיר "Heartattack in a Layby", מביא עימו רגע של ייאוש שקט. זוהי אחת מהרצועות היותר קודרות ורגשיות של האלבום. היא כוללת נגינה מינימליסטית, שמאפשרת לשירה העדינה של סטיבן וילסון לתפוס את מרכז הבמה. לעומת זאת, "Strip the Soul" מספק נרטיב מטריד המודגש על ידי אנרגיה גולמית ועוצמתית, עם ריפים מאיימים ושינויי מקצב מורכבים. זו אחת הרצועות הכבדות באלבום, שדוחפת את הלהקה עוד יותר לטריטוריית הפרוג-מטאל.
"פורקיופיין טרי" עשתה עם "In Absentia" את הכניסה שלה לעידן הפרוג-מטאל, עם אלבום שמגשר על הפער בין אלבומיהם המוקדמים והפסיכדלים יותר לבין הכיוון האפל והאגרסיבי יותר שיגיע באלבומים כמו "Deadwing" ו-"Fear of a Blank Planet".
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments