ב- 2 לאוקטובר, 2000 "Radiohead" הוציאו את אלבומם הרביעי "Kid A".
מה נגיד על האלבום הזה? "שינוי דרסטי"?, "מהפך"? "חדשנות"? "נועזות"? "התאבדות"? שהוא נשמע כמו אלבום של להקה אחת? אז הכל נכון! האלבום הזה סימן שינוי נועז ומעבר דרסטי מצליל הרוק המסורתי שהפך את "רדיוהד" לכוכבת-על עולמית אחרי "Ok Computer". זה אלבום שבזמן אצת פילג את המבקרים והמעריצים באותה תקופה, אך מאז הוא הפך לאבן יסוד במוזיקה המודרנית, שנחשב לעתים קרובות כאחד האלבומים המשפיעים ביותר של המאה ה-21.
כבר מהצלילים הראשונים, ברור ש- "Kid A" הוא חיה אחרת לגמרי. "Everything in Its Right Place" הוא ההיפך הגמור מהכותרת שלו, כי הוא מוכיח "שהכל ממש לא במקום". זו רצועה אלקטרונית מפחידה המונעת על ידי שירה עם עיוות דיגיטלי של תום יורק ונגינת סינתיסייזר דלילה במקצב א-סינכרוני. הצליל הקונבנציונלי מבוסס הגיטרה ששלט בשלושת אלבומיהם הקודמים נעדר כמעט לחלוטין ומוחלף בסינתסייזרים, סימפולים, טקסטורות אמביאנט, ביטים אלקטרוניים ותחושת דיסוננס.
שיר הנושא, "Kid A", מגיע לאחריו ומביא איתו רוח ניסיונית דומה, עם שירה מעוותת שנקברת מתחת למקצבים אלקטרוניים, שיוצרים אווירה מרוחקת, כמעט זרה.
ככל שהאלבום מתקדם, הולך ומתברר ש"רדיוהד" שואבת השפעה ממגוון רחב של ז'אנרים - קראוטרוק, אמביינט, ג'אז ואפילו קלאסי. רצועות כמו "The National Anthem" המונוטוני עם עיבוד כלי הנשיפה הכאוטיים שלו, ו- "Idioteque", (שמסמפל את "Mild und Leise" של Paul Lansky) המובל על-ידי ביטים אפוקליפטיים עצבניים, מציגים להקה שמוכנה לחקור טריטוריות חדשות שנמצאות הרחק מאוד מהסגנון שהעלה אותה לגדולה.
למרות ההסתמכות הרבה על האלקטרוניקה, "Kid A" מספק שירים כמו "How to Disappear Completely" שהינו בלדה אקוסטית עם עיבוד כלי מיתר ואפקטים של גיטרה, עטופים באלמנטים של מוזיקת אווירה.
אחד הדברים ששומרים על האלבום הזה כיצירה אחידה, היא הליבה הרגשית שלו. למרות שהזמר, Thom Yorke, כתב מילים מופשטות, לא אישיות, חתך ביטויים והרכיב אותם באקראי, הרי שהשירה המייבבת, המתלוננת והפגיעה של יורק, לוכדת בחובה תחושה עמוקה של בידוד והתבוננות פנימית. השירה שלו לכל אורכו של האלבום מספקת לעתים קרובות אווירה של ניכור, התפוררות חברתית ואי שייכות, המשקפת מצב רוח אפל שמשלים את נופי הסאונד הניסיוניים.
גורם מהותי נוסף ששומר על האלבום הזה כיצירה אחידה ומדהימה, הוא הרצף שלו. "Kid A" זורם בין צלילים קרים ודיסטופיים ורגעים של יופי שברירי. לדוגמה, "Treefingers" האינסטרומנטלי משמש כהפסקה שלווה ורעננה לפני שהאלבום צולל לתוך האנרגיה התזזיתית של "Optimistic", אחת הרצועות הבודדות באלבום בה נעשה שימוש בגיטרות בצורת הרוק המסורתית.
בזמן יציאתו, "Kid A" הדהים מאזינים רבים שציפו להמשך צליל האלטרנטיב-רוק של "Ok Computer". אבל הנכונות של Radiohead" להמציא את עצמה מחדש חיזקה את מעמדה כחבורת מוזיקאים בעלי חשיבה צופת פני עתיד. עם הזמן, השפעתו של האלבום רק הלכה וגדלה, במיוחד בתחום המוזיקה האלקטרונית והאקספרימנטלית, ורבים רואים בו כיום יצירת מופת המגדירה את "רדיוהד". לא לחינם נכנס האלבום לרשימת 500 האלבומים הגדולים של מגזין הרולינג סטון ולעוד רשימות דירוג מכובדות רבות.
האלבום "Kid A" הוא לא אלבום שמבקש לרצות את כולם. האופי הלא שגרתי שלו אומר שהוא יכול להיות אלבום קשה להאזנה, לפחות בהתחלה. עם זאת, האיכות האניגמטית ונופי הסאונד המורכבים שלו מתגמלים אחרי האזנות חוזרות ונשנות. למי שמוכן לצלול לעומקו, "Kid A" מציע מסע מרתיע, מרתק ומעורר מחשבה, שמאתגר את נורמות הרוק המסורתיות ומייחד את "Radiohead" כחלוצה אמיתית במוזיקה המודרנית.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments