ב- 10 לנובמבר 1967 שוחרר האלבום "Days of Future Passed", אלבום האולפן השני של "The Moody Blues".
זהו האלבום הראשון של הלהקה עם הבסיסט והזמר John Lodge (שהחליף את Clint Warwick) ועם הזמר והגיטריסט Justin Hayward אשר החליף את הגיטריסט והסולן Denny Laine אשר בשנת 1971 הצטרף ללהקת "Wings" של Paul McCartney).
אלבום משפיע, ייחודי ופורץ דרך בהרבה מובנים, אשר מסמל רגע משמעותי באבולוציה של הרוק. זה האלבום הראשון בתולדות הרוק שנעשה כל כולו בשיתוף פעולה מלא עם אורקסטרה - הלונדון פסטיבל אורקסטרה בניצוחו של Peter Knight. האלבום, שנחשב בתחילה כתקליט הדגמה לסאונד הסטריאו ומערכת הסאונד ה-Deramic Sound System החדשה של Decca Records, התפתח לתערובת פורצת דרך שממזגת עיבודים תזמורתיים עם רוק, מוזיקה קלאסית ואלמנטים פסיכדליים, ובכך גם השפעתו על הרוק המתקדם (יש שיכתירו אותו כאלבום הרוק המתקדם הראשון). זאת ועוד, מדובר באחד מאלבומי הקונספט הראשונים, אשר מציג יום בחייו של אדם, שמתחיל עם ה"שחר" ומסתיים ב"לילה", עם השיר האלמותי "Nights in White Satin" שכתב Justin Hayward.
השילוב החדשני שהביא האלבום, בין הרכב רוק ועיבודים תזמורתיים סוחפים יצר סאונד שופע וסוחף שהיה חדש למאזינים באותה תקופה.
האלבום נפתח עם "The Day Begins", מעין הקדמה הכוללת קטעים תזמורתיים המציגים את הנושאים והלחנים החוזרים אותם נשמע לאורך האלבום. התזמור של נייט כאן נותן הטון למסע שלפנינו. הרצועה הזו זורמת בצורה חלקה הישר אל "Dawn: Dawn is a Feeling", יצירה שלווה המעוררת תחושה של התעוררות עם לחן רך ועדין המשקף את היופי והרוגע של השעות הראשונות של הבוקר, בליווי קולם של Justin Hayward ו- Pinder.
ככל שהיום מתקדם, "Another Morning" משתלט, עם מנגינה אופטימית וגחמנית יותר לקולו של Ray Thomas. השיר הזה מציג את ההמולה הקלילה של הבוקר, תוך שימוש במילים שובבות ובלחן אופטימי לצלילי נגינת חליל מרעננת, כדי לשקף את התמימות וההנאות של התחלה חדשה. אחריו מגיעה הפסקת הצהריים "Lunch Break: Peak Hour" שמעביר הילוך כדי לייצג את העומס והטירוף של הצהריים. הקצב האופטימי והבס הפועם מעוררים את האנרגיה של שעת צהרים בעיר שוקקת פעילות.
מצב הרוח הופך להיות מופנם יותר עם "The Afternoon" המחולק לשני חלקים ומכיל את הרצועה האהובה "Tuesday Afternoon". השיר הזה, הוא אחד משיאי האלבום שמאופיין באיכותו החולמנית, כאשר השירה המעוררת נגינת הגיטרה והמילים הפואטיות של ג'סטין הייוורד מעבירות את המאזינים לתפאורה שלווה ואידילית.
אחריו מגיע "Evening: The Sun Set: Twilight Time" ומביא לשינוי במצב הרוח, כאשר Pinder ו- Thomas לוקחים את תפקידי השירה. הקטע הזה מציג תחושה מיסטית בהמתנה ללילה המתקרב. השילוב של צלילים דמויי סיטאר ותזמור מפחיד יוצר תחושת ציפייה ואת היופי הסוריאליסטי של בין הערביים.
האלבום מגיע לשיאו עם "The Night: Nights in White Satin", הרצועה שהפכה לסמל למורשת האדירה של "המודי בלוז". הבלדה שנכתבה על ידי הייוורד, מתעמקת בנושאים של אהבה, אובדן וגעגוע. ההגשה הווקאלית שלו, יחד עם העיבוד התזמורתי הגואה, יוצרים השפעה רגשית עמוקה שמהדהדת הרבה אחרי שהשיר נמוג. האלבום מגיע לסיומו בנימה מהורהרת עם "Late Lament" , שמשקף את האופי החולף של החיים.
גם ההפקה של "Days of Future Passed" היתה פורצת דרך לתקופתה. ה"מודי בלוז" והמפיק Tony Clarke מינפו את ה- Deramic Sound System הניסיונית, שהוסיפה עומק ובהירות הן לאלמנטים התזמורתיים והן לרוק. התוצאה הייתה חווית האזנה סוחפת, כמעט "קולנועית", אשר הקדימה את זמנה, השפיעה על דורות של להקות ועיצבה מחדש את התפיסה של כיצד אמורים להישמע אלבומי רוק.
בדיעבד, "Days of Future Passed" הוא יצירת מופת רעיונית שעזרה להעלות את מעמדו של הרוק מסינגלים קלילים ופשוטים שכוונו לרדיו, ליצירת אמנות שלמה, מלאה ומכובדת, המסוגלת לאגד בתוכה נושאים כבדי משקל ויצירות מורכבות. החדשנות והשאפתנות של האלבום ממשיכים לרתק את המאזינים, ולייחד אותו כאבן דרך באבולוציה של מוזיקת הרוק.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments