ב- 27 לאוקטובר 1992 "Triumph" הוציאה את אלבומה העשירי והאחרון "Edge of Excess".
האלבום סימן את תחילתו של הסוף עבור "Triumph", שכן זה היה האלבום הראשון ללא Rik Emmett בגיטרה ושירה, מה שהשאיר את Gil Moore כסולן היחיד של הלהקה.
תמיד אמרנו שהערך המוסף של "Triumph" הוא העובדה שיש להם שני סולנים מעולים שמעשירים את הסאונד של הלהקה ומאפשרים להם להיות רבגוניים יותר בכתיבת החומר המוזיקלי שלהם. עם עזיבתו של Rik Emmett איבדה "טריומף" את הערך המוסף שלה, ועוד יותר מכך. אמט, הידוע בעבודת הגיטרה הוירטואוזית שלו ובכתיבת השירים המורכבת שלו, היה גורם מרכזי שהשפיע על הסאונד והסגנון של "Triumph". החלטתו לעזוב את הלהקה בשנת 1988, על רקע פערים אמנותיים ועסקיים, הותירה את "Triumph" עם חור ענק, שהשפיע גם על הדינמיקה היצירתית שלהם. השילוב שאמט הביא איתו, בין אלמנטים של רוק מתקדם, שירה בטונים גבוהים שנוגעים בשמים, נגינה וירטואוזית וחוש מלודי מפותח הוסיפו עומק וגיוון למוזיקה של "Triumph", והבדילו אותם משאר להקות ההארד רוק של התקופה. בלעדיו, הלהקה התמודדה עם שינוי זהות, כאשר "Edge of Excess" מייצג את הניסיון שלהם לפלס את דרכם המוזיקלית מחדש.
לאחר כמה שנים של חוסר פעילות, Gil Moore והבסיסט Mike Levine גייסו את הגיטריסט הקנדי Phil X (בהקלטה הראשונה שלו כחבר בלהקה) כדי החליף את אמט. התוספת של Phil X הביאה איתה אנרגיה חדשה וכישרון גדול שלא ניתן להתעלם ממנו, עם זאת סגנון הנגינה שלו נטה יותר להארד רוק ישר ומחוספס וסאונד הגיטרה שלו היה מכוון יותר להבי מטאל, זאת בניגוד לסאונד והסגנון, הרב-ז'אנרי של אמט. לא רק זאת, אלא שפיל X התמקד בנגינת גיטרה בלבד, באופן שהותיר את Gil Moore לשיר את כל קטעי השירה. השינויים המהותיים הללו גרמו ל- "Triumph" לאבד קצת את הזהות המוזיקלית שלה, תוך העדפה של ריפים מטאליים וסגנון מחוספס על פני הקומפוזיציות המורכבות וההרמוניות של הגיטרה והשירה שהמעריצים ציפו להם. הסגנון החדש תרם לגוון הכבד והאפל יותר של האלבום, אשר נועד ככל הנראה להתאים את הסגנון של "Triumph" למגמה הרווחת ברוק של תחילת שנות ה-90, כל זאת על חשבון ההרפתקנות והגיוון שהביא עמו אמט.
כבר משיר הפתיחה "Child of the City", האלבום זורק את המאזינים לאווירה כבדה ועגומה יותר עם הריפים של Phil X. הנגינה שלו לאורך האלבום אגרסיבית ונושכת יותר, אך היא מרחיקה את "טריומף" מהסגנון המלודי המסורתי שלהם. שינוי הסגנון הביא עמו אובדן זהות כמעט מוחלט. רצועות כמו "Turn My Head" ו-"Troublemaker" (שהיה חלק מפסקול הסרט "Hellraiser III: Hell on Earth" משנת 1992) מציגים את הסגנון החדש והכבד יותר עם השפעות של להקות כמו "Guns N' Roses" ו-"Van Halen". הריף של "Riding High Again" נשמע קצת כמו "Enter Sandman" של "מטאליקה", "Love in a Minute" חושף ריף המנוני סטייל "AC/DC", ברוח ההארד רוק התקופה. אפילו שתי הבלדות של האלבום "It's Over" ו-"Somewhere Tonight" נשמעות כמו "Guns" פוגשת את "Bon Jovi".
לסיכום, "Edge of Excess" הוא ניסוי נועז לבצע קאמבק בהיעדרו של אחד מעמודי התווך של הלהקה, אבל הוא חסר את המגע הקלאסי של "Triumph". למרבה הצער, עם עזיבתו של Rik Emmett איבדה "Triumph" את זהותה. היא ניסתה לנווט בנוף הרוק המשתנה של התקופה בהיעדרו של ה"מצפן" שלה, אבל הלכה לאיבוד בדרך. לא פלא שזה היה האלבום האחרון של הלהקה הגדולה הזו.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments