ב- 13 באוקטובר, 1976 "Triumph" הוציאה את אלבום הבכורה שלה הקרוי על שמה (שמאוחר יותר קיבל את השם "In the Beginning" בהוצאה משנת 1995).
האלבום הזה הוא הצעד הראשון בקריירה של אחת מהפאוור טריו האיקוניות ביותר בקנדה. "Triumph" שהוקמה בטורונטו בשנת 1975, התחילה כלהקת בלוז בת ארבעה נגנים בשם "Abernathy Shagnaster", שכללה את Fred Keeler בגיטרה, Peter Young בקלידים, Mike Levine בבס, ו- Gil Moore בשירה ותופים. הלהקה הוציאה את סינגל הבכורה שלה ב-1975, אבל קילר ויאנג עזבו את הלהקה זמן קצר לאחר מכן. במהלך קיץ 1975 מור ולווין פגשו את Rik Emmett, גיטריסט להקת "ACT III", ולאחר ג'אם סשן קצר בביתו של מור, אמט הצטרף ללהקה. Rik Emmett הביא איתו השפעות של רוק מתקדם ומוזיקה קלאסית אשר השפיעו מיד על הסגנון של הלהקה והביאו מימד חדש לסאונד שלה.
האלבום "Triumph" שוחרר בתחילה בקנדה בלבד דרך הלייבל "Atic Records", ונשאר קצת מתחת לרדאר עד שמאוחר יותר, בשנת 1995, הוא מותג מחדש והוצא כ- "In the Beginning" לקהל הבינלאומי. האלבום הזה משקף את ההתמודדות של להקה צעירה שעדיין מחפשת את הכיוון המוזיקלי שלה, אבל כבר כאן ניתן לשמוע את השילוב הייחודי של בלוז, הארד רוק, קלאסי ופרוגרסיב שיגדירו את הסאונד של "Triumph".
האלבום יוצא לדרך עם "24 Hours a Day", שמתחיל כבלדה שקטה בסגנון "Boston" ולאט לאט מתפתח לרצועת הארד רוק שנותנת את הטון עם הריפים אנרגטיים ופזמון מדבק. הפתיחה הזו לוכדת את רוח הרוק הקליט של "טריומף", ונותנת למאזינים לטעום מהעוצמה וההתרגשות שהלהקה הביאה איתה. כבר בשיר הזה אנו עדים לערך המוסף האדיר של הלהקה הזו, עם שני סולן מובילים מצוינים, כאשר Rik Emmett מוביל באינטרו השקט, בעוד ש- Gil Moore לוקח את ההובלה בחלק הכבד יותר.
אחריו מגיעה "Be My Lover", רצועה בלוזית מונעת ריפים שנשענת על שורשי הרוק של הלהקה עם סולו Talk Box של Rik Emmett. סאונד הגיטרה וההפסקות הפתאומיות יזכירו לכם בוודאי את השנים הראשונות של "Rush" חברתם הקנדית. "Don't Take My Life" בולט באנרגיה האגרסיבית שלו, עם רצף אקורדים שמזכיר את החלק הרועש ב- "Stairway to Heaven" של "לד זפלין", בעוד ש- "Street Fighter" מציג סוויטה בת שני חלקים. החלק הראשון הוא הבי מטאל מהיר, כמעט פרוטו-ספיד, והחלק השני רגוע וחלומי יותר, אשר מראה את היכולת של "טריומף" לאזן בין הארד רוק ועיבודים מורכבים יותר במסגרת של יצירה אחת.
הקטע "What's Another Day of Rock'n' Roll" יזכיר לכם בוודאי את "Bachman–Turner Overdrive" בעוד ש- "Let Me Get Next to You" חושף את הרבגוניות של הלהקה עם הארד רוק עוצמתי. "Easy Life", לעומת זאת, מציע אווירה נינוחה יותר, המציגה את הצד הרך יותר של הלהקה.
שיר הסיום וללא ספק היצירה הכי מרשימה בו הוא "Blinding Light Show / Moonchild". אפוס פרוגרסיבי בן כמעט תשע דקות המשלב את עבודת הגיטרה הוירטואוזית של Rik Emmett עם שכבות קלידים אטמוספריות ומבנה שיר דינמי ומורכב. הרצועה הזו היא המקום שבו שאיפות הרוק המתקדם של "טריומף" מתממשות בצורה הכי מלאה, תוך שהלהקה מציגה את השורשים הקלאסיים והספרדיים החזקים של אמט, המרמזים על ההשפעות שיעצבו את האלבומים הבאים.
בתחילה האלבום הזה יצא אך ורק במולדתה של "טריומף" בקנדה ודי נעלם מתחת לרדאר של השכנה ארה"ב. רק לאחר שחרורו של האלבום השני של הלהקה, "Rock & Roll Machine", חתמה "Triumph" על חוזה הקלטות בינלאומי עם "RCA" בארצות הברית, או אז הלייבל החליט לשלב ארבעה שירים מכל אחד משני האלבומים הקנדיים לאלבום אחד שנקרא גם הוא "Rock & Roll Machine" (גרסת ארה"ב) שהיה זמין ומוכר יותר למעריצים ברחבי העולם.
למרות שאלבום הבכורה חוסה בצילם של האלבומים המאוחרים יותר של הלהקה, הוא ללא ספק משחק תפקיד מכריע בהתפתחות המוקדמת של "Triumph". הוא לוכד את הרוח המוקדמת של השלישייה על סף הפריצה שלהם ומספק הצצה אל האלמנטים שיהפכו אותם לאחת מלהקות ההארד רוק המובהקות של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments