ב- 30 לינואר 1984 שוחרר באנגליה האלבום "Slide It In", אלבום האולפן השישי של "Whitesnake".
האלבום הזה מציין את תחילתה של נקודת מפנה מהותית אצל הלהקה.
מדוע נקודת מפנה?
האלבום הזה הוא האחרון של הלהקה בתקופה הקלאסית שלה ובסגנון הבלוז-הארד רוק. זה גם האלבום האחרון שלה עם לוגו הנחש המפורסם. מה שיבוא אחר כך זו להקה שונה בתכלית, הן בהרכב, הן בסגנון המוזיקלי והן במראה.
במהלך הקלטת האלבום החל David Coverdale לפזול לכיוון השוק האמריקאי, מה שישפיע על ההפקה והמיקסים ויביא לכך שהאלבום ישוחרר בשתי גירסאות שונות, הן מבחינת סדר השירים והן מבחינת ההפקה והרכב הנגנים.
ההפקה של האלבום אשר שוחרר באמריקה משכה יותר לכיוון המטאל, כאשר במהלך המיקסים הוגברו ערוצי הגיטרה והתופים על חשבון ערוצי הקלידים והבס. בנוסף, בגירסה האמריקאית הוקלטו מחדש תפקידי הבס של Colin Hodgkinson והגיטרה של Micky Moody והוחלפו בהקלטה חדשה שבוצעה על-ידי Neil Murray ו- John Sykes בהתאמה.
המתופף Cozy Powell החליף באלבום הזה את Ian Paice והביא עימו סגנון נגינה יותר עוצמתי, שסחב את הלהקה מהבלוז-רוק עמוק לכיוון ההבי מטאל. קוזי גם הביא עימו ללהקה את הבסיסט Colin Hodgkinson שעבד איתו על אלבום הסולו "Octopuss" משנת 1981. עם זאת, קולין שהיע יותר מכיוון של ג'אז לא התאים לסגנון של ווייטסנייק.
מה שאיפשר את הקלטת תפקידי הגיטרה והבס מחדש לטובת הגירסה האמריקאית של האלבום, היתה פרישתו של הגיטריסט Micky Moody ופיטוריו של הבסיסט Colin Hodgkinson. מיקי מודי שהיה שותפו של David Coverdale מראשית קריירת הסולו שלו בשנת 1976, חש במהלך הקלטות האלבום בשינוי ההולך וגובר בהתנהגותו של David Coverdale, אשר לטענתו הפכה יותר ויותר מתנשאת ושתלטנית. בראיונות מאוחרים הוא ציין שזה כבר לא היה אותו קוברדייל שהכיר בשנת 1976 וכי הוא לא יכל לשאת יותר את ההתנהגות שלו. במהלך הופעה של הלהקה במיני פסטיבל בגרמניה בו הופיעה גם "Thin Lizzy", חזרו חברי הלהקה למלון ובילו יחד עם חברי "Thin Lizzy", ביניהם הגיטריסט John Sykes. כטוב ליבם של החברים ביין, עלב דיוויד קוברדייל במיקי מודי והשפיל אותו בפני John Sykes. זה היה הקש ששבר את גב הגמל עבור מודי והוא פשוט עזב את הלהקה בחודש אוקטובר 1983. בהמשך, פיטר David Coverdale את הבסיסט Colin Hodgkinson, לאחר שהבין שאכן הסגנון שלו אינו מתאים ללהקה, ובכך הוכשרה הקרקע לביצוע ההקלטה המחודשת של תפקיד הגיטרה והבס לצורך הגירסה האמריקאית של האלבום.
מי שהחל במלאכת ההפקה של האלום היה המפיק האגדי Eddie Kramer, אולם David Coverdale לא הסתדר איתו והוא הוחלף בעיצומו של תהליך ההקלטה של האלבום במפיק אגדי לא פחות - Martin Birch.
למרות האווירה העכורה המתוארת לעיל, מדובר באחד מהאלבומים הגדולים של "Whitesnake" והוא גם הנמכר ביותר שלה מהתקופה של הבלוז-רוק הקלאסי.
האלבום בגירסתו האמריקאית נפתח עם שיר הנושא “Slide it In” עם ריף הארד רוק מדהים שמזכיר לנו את "AC/DC". התיפוף של Cozy Powell מדויק ועוצמתי והשירה של David Coverdale מדהימה וסוחפת.
מיד אחריו מגיע “Slow An’ Easy” היותר בלוזי. זה השיר היחיד באלבום שנכתב על ידי קוברדייל בשיתוף עם Micky Moody, והוא כנראה גם הטוב ביותר באלבום. David Coverdale נמצא כאן במיטבו עם שירה עוצמתית וההגשה כל-כך מדויקת שמתאימה בצורה מושלמת לבלוז-רוק. התיפוף של Cozy Powell בשיר הזה מוכיח איזה מתופף אדיר הוא. בלי הרבה תיחכום או טכניקות מסובכות, אבל כל מכת סנייר בועטת לך בבטן, כל עצירה גורמת לך לרצות עוד ועוד מהשיר הזה. השיר הגיע למקום ה -17 במצעד האמריקאי והעניק לווייטנסנייק סוף סוף את הלהיט הגדול שלה בארה"ב.
ממשיכים עם רצף הלהיטים עם "Love Ain't No Stranger" שנפתח שקט עם הקלידים הרכים של Jon Lord והשירה מלאת הרגש של David Coverdale על רקע האקוסטית. ואז הכל מתפוצץ בעוצמה, בועט חזק וכבד, ומפוצץ לנו את הרמקולים. השיר הזה ממשיך על הקו הדינאמי שבין הרך לכבד, והוא השיר השני שצעד במצעד האמריקאי והגיע למקום ה -34 והעניק ללהקה את הלהיט השני שלה.
קטע אדיר נוסף באלבום הינו "Standing in the Shadow". שיר קליט וסוחף שמבליט את היכולות הווקאליות של David Coverdale עם פזמון קליט להפליא.
לא תמצאו באלבום הזה פילרים או קטעים גרועים. "Gambler" שפותח את הגירסה הבריטית של האלבום מציג לנו את Jon Lord במלוא תפארתו ועבודה מצויינת של חטיבת הקצב של פאוול ומאריי, עם המקצב הנהדר שמניע את השיר הזה ודוחף אותו קדימה לכיוון דו קרב הסולואים בין Jon Lord ו- Mel Galley. הקטע “All or Nothing” יביא לכם ריפים חזקם שיזכירו לכם את "Rainbow". הריף של "Give Me More Time" בטוח ישמע לכם כמו "השאלה" מ- "AC/DC". הרצועה “Hungry for Love” תשמע כמו קטע בלוז-רוק קלאסי של "Bad Company" ואחיה "האשם" "Guilty of Love" יכול לשמש כפסקול שילווה אתכם במהלך נסיעה בכביש המהיר. זה השיר היחיד שהופק על-ידי Eddie Kramer והוא שונה באופן מהותי בין הגירסה הבריטית שכוללת שני סולואים, לבין הגירסה האמריקאית שכוללת סולו אחד של John Sykes.
לאחר שחרורו של האלבום יושלם תהליך ההתפוררות של הלהקה ויחל תהליך המטאמורפוזה שיהפוך אותה ללהקה אחרת לגמרי.
הקלידן Jon Lord ייקרא לדגל ויעזוב את הלהקה לטובת האיחוד של הרכב MKII של "Deep Purple".
גם הגיטריסט Mel Galley ימצא את עצמו מחוץ ללהקה, לאחר שבמהלך סיבוב ההופעות הוא עבר תאונת דרכים שפגעה ביכולת הנגינה שלו.
האחרון לעזוב יהיה Cozy Powell. היחסים בינו לבין קוברדייל הפכו למתוחים יותר ויותר במהלך סיבוב ההופעות, ולאחר ההופעה האחרונה של הלהקה שנערכה בריו ברזיל, הוא עזב את הלהקה.
בשלב זה שקל קוברדייל לפרק לחלוטין את הלהקה ולחזור לקריירת סולו, אך מסע שכנועים של מנהל בחברת התקליטים גפן הביא אותו לעבוד יחד עם הגיטריסט John Sykes על שירים חדשים ללהקה...
להאזנה לאלבום בגירסה האמריקאית: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט